רעב ללא צדק!!

מחבר: رامي مهداوي

התקבלה ממני הודעה מעזה.

זו לא כתבה עיתונאית, לא הצהרה פוליטית, ולא תלונה דרך אמצעי תקשורת. אלא זעקה אנושית, כתובה בקצב של רעב, ובקול פצוע, ואותיות שבהן התערבבו עריצות בכבוד. אני מציב אותה לפניכם כפי שהתקבלה, לא כדי לעורר את רגשותיכם, אלא כדי לשאת את האמון של הכותב... קול מתוך עזה, מאלה שסרבו לסחור בכאב, ומאלה שנשארו נאמנים לעיר המדממת בכל יום בשקט ובגאווה. הוא כתב לי ואמר:
"אחי, זה מספיק!

מה שמתרחש בעזה כבר לא מסבל… אי אפשר לשתוק על זה יותר. אנו חיים בזמן שבו הקמח נמכר בשוק השחור, והסיוע שמיועד להיות זכות לאנשים נמכר כשלל למי שיש לו כוח או חותמת או משאית. קילו קמח נמכר ב-130 שקל, שמן ב-120, פסטה ב-90, ועדשים ב-70. והאנשים עומדים בתורים ימים על מנת לקוות לשקית או קופסה, בזמן ששליחויות נמכרות מאחורי הדלתות למי שמשלם יותר."

זה לא מראה יוצא דופן או נדיר, אלא מציאות יומית שחיים בה בני עזה באוהלי פליטים ובשכונות הריסות ובמרכזי מגורים מתפוררים. מה שמקשה על הפצע לדמם הוא שהגוזלים את הסיוע אינם זרים… אלא מוסדות מקומיים, בעלי יוזמות, סוחרים, דמויות הנחשבות ל"טובות", אבל הן שקועות מסחר המוות. והוא מוסיף בהודעתו כי מה שנכנס כסיוע נמכר בדם ובכבוד בני משפחתנו, והדוגמה הטובה ביותר לכך היא המוסד ההומניטרי בעזה (הסיוע האמריקאי) לא מחלקים אותו בצורה הוגנת, אפילו אלה המצהירים על דמוקרטיה הורגים צעירים, ילדים ונשים בנקודות הסיוע, ביס אדום בדמים.

והוא ממשיך בהודעתו:

"הבעיה היא לא רק בכיבוש, אלא בנו… בנו עצמנו. באלה שמכרו משלוחי קמח למסעדות ולמאפיות, באלה שמוכרים סולר לבתי חולים בשוק השחור, באלה שמעלים עמלות נזילות, באלה שמסווגים מי זכאי ומי לא, לפי קשרים והשתייכות. אפילו החולים, נסיעתם לטיפול כבר לא לפי מצבים… אלא לפי תשלום והכירות!"

האם ישנה עריצות קשה יותר מכך שטיפול הופך למסחר? האם יש עוול חמור יותר מכך שכבוד של ילד רעב הוא יעד למכירה? האם ייתכן שרכבי סיוע יעברו ולא יגיעו לנצרכים, בעוד הפצועים נקברים ללא משכך כאבים? בעזה הכל חשוף, ולאף אחד אין את היכולת להסתיר את האמת. כולם יודעים מי מוכר, ומי מרוויח, ומי שותק, ומי מסיט את המבט. אבל יותר מסוכן מכל זה הוא שכוח הרעב יהפוך לכלי של שליטה, וכי תרומה תהפוך לשער להשפעה.

"הבעיה שלנו היא לא רק באויב שמפציץ אותנו… הבעיה היא במי שבנמצא ומגרף את רעבוננו, במי שהופך את האסון להזדמנות, ומשקיע באסון. עזה לא זקוקה לרחמים, עזה זקוקה לצדק. היא זקוקה לפיקוח. היא זקוקה לכך שהסיוע יגיע לאנשים, ולא לסוחרים."

כותב ההודעה סיים את קריאתו במשפט אחד שהרעיד אותי:

"אם כבודו של הפלסטיני הרעב לא ינצח… לא יישאר לכבוד עבור אף אחד."

משפט זה לא מתלה על קירות, ולא נאמר בנאום, אלא חקוק בלב. זה לא זעקה כועסת, אלא קול של עם שהכאבים שלו נשדדו, וכבודו הופק. עזה לא מבקשת את הבלתי אפשרי, אלא מבקשת זכות אנושית פשוטה: לאכול בכבוד, להתרפא בכבוד, לחיות בכבוד, ולמות בכבוד. הודעתו היא אמון, שאסור שהושלכה למגירות או תושתק בחשכה. אני מעביר אותה כפי שהתקבלה, ומניח אותה מול כל אחראי וכל בעל מצפון:

או שתהיו עם עזה… או עם אלה שיערערים אותה בשמה.

מה שאנחנו דורשים היום אינו מותרות, אלא זכות בסיסית ומכריעה: להפסיק את גניבת הסיוע שמיועד להציל חיי אנשים, ולהגיע לסיוע זה שלם ובכבוד לכל רעב נצרך, ללא אפליה או שחיתות. אנו זקוקים לפיקוח נוקשה ושקוף שמטיל סוף לכל מי שמנצל את כאב עזה כדי להתעשר על חשבון דמם של בני עמה. אין מקום יותר היום לכאוס ולגניבה שמציבים את התקווה בסכנת הכחדה ופוגעים בכבוד האדם הפלסטיני. אם לא נעמוד יחד באומץ כדי להתמודד עם הפשעים הללו, לא נהיה רק עדים לאסון נמשך, אלא שותפים בו. כבוד אינו מותרות שאפשר לוותר עליה, אלא קו אדום שאסור לחצות, וכל עזרה שאינה מכבדת זאת היא לא אחרת מאשר חלק מהפשיעה עצמה. עזה מחכה מאיתנו ליותר ממילים, היא מחכה לרצון אמיתי לשנות מציאות בלתי נסבלת.