על המעקב אחרי המנהיגות הערבית וניסיון להדחת איימן עודה

מחבר: عبد أبو شحادة

מאז תחילת השבוע שעבר, החל להופיע בפנינו וידיאו כחלק מקמפיין המאיר את המעקב אחרי חבר הכנסת איימן עודה, בו מופיע במערכה הראשונה עודה, ואז מתחלפות תמונות של חברי כנסת ומנהיגים ערבים אחרים כמו אחמד טיבי, סאמי אבו שאדה ומנصور אבאס, תחת הסיסמה: "עכשיו רודפים את איימן, אך מחר יגיע תורם של אחרים". למרות מסוכנות הרדיפה הזו והמשמעויות שלה על המשך המעקב אחרי המנהיגות הערבית, הקמפיין הפוליטי הזה נגד עודה לא מייצג את תחילת הסדרה של הידרדרות לפשיזם, אלא הוא קטע נוסף בסדרה ארוכה של מדיניות שיטתית, שמחייבת אותנו לעצור ולשאול: האם אנחנו מוכנים להכיר בכך שמה שמתרחש הוא לא הידרדרות מזדמנת, אלא תוכנית עבודה מתמשכת נגד המנהיגות הערבית בתוך פלסטין?

 

הטענה כי מה שאנחנו עדים לו הוא תוצאה ישירה של עליית הימין או הידרדרות השלטון לפשיזם מתעלמת מההקשר ההיסטורי העמוק שבתוך הפוליטיקה הערבית בישראל. מאז שנות ה-50 וה-60, כאשר תנועת "הארץ" ניסתה לארגן את עצמה פוליטית, חבריה הותקפו ונעצרו באופן מנהלי, ואפילו כאשר היא הציעה את מועמדותה לכנסת, היא נמחקה על ידי ועדת הבחירות, ובית המשפט העליון אישר את המחיקה מאוחר יותר, למרות שלא היה לכך בסיס חוקי או מציאותי. התנועה אז ייצגה את הזרם הלאומי והקולקטיבי הפלסטיני, דבר שלמדינה לא הייתה מוכנות להקשיב או לקבל, ובכך המחיקה שלה הפכה לסמל של גבולות הפעולה הפוליטית שהמדינה מאפשרת לפלסטינים בפנים.

עם השנים, המשיכה המדינה כדרך שיטתית לפגוע בתנועות ובדמויות המאתגרות את הסיפור הציוני, החל מהמחיקה של "תנועת השלום המתקדמת" בשנות ה-80, ועד לניסיונות חוזרים ומחדש של מחיקת מפלגת "התאגדות הלאומית הדמוקרטית" כמעט בכל מערכות הבחירות. עם כל ניסוי מחיקה, לווה בכך נאום הסתה אלים נגד חברי הכנסת הערבים, עד שההסתה הזו הפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הפוליטית בישראל, והפכה עם הזמן לאמצעי אפקטיבי להפקת רווחים בחירות.

אחד הדוגמאות הבולטות ביותר היא ההסתה המתמדת נגד ד"ר עזמי בשארה, למרות שהותו מחוץ למדינה במשך כמעט עשרים שנה, ולא התראיין באמצעי התקשורת העבריים, ולא רוב חברי הכנסת הנוכחיים יודעים אפילו את השפה הערבית כדי להבין מה הוא אומר, אך ההסתה נגדו נמשכת ללא הפסק.

הנקודה השיא הייתה בשנת 2015 כאשר הממשלה הישראלית החביעה את "התנועה האסלאמית הצפונית" מחוץ לחוק באמצעות חוק חירום לא דמוקרטי, וללא שום הליך שיפוטי. באותה תקופה, התנועה הצליחה לפתח מודל פוליטי ייחודי, בהקמת מוסדות מפלגתיים והפעולה ציבורית רחבה, עד שהיא הפכה לאתגר לרעיון כי הפעולה הפוליטית הערבית צריכה להיות מוגבלת לכנסת. אך המדינה הצליחה בין לילה לפרק את התנועה ומוסדותיה באופן מוחלט.

לאחר כל רדיפה, היינו שומעים את אותו נאום: "ישראל לא תעצור כאן, ותמשיך לפגוע בשאר המפלגות". תמיד צדקנו בניתוח שלנו, אך נכשלנו בתרגום הניתוח הזה לפעולה פוליטית אפקטיבית. ההצהרות האחרונות של מנצור אבאס בראיון עם התוכנית "מול העיתונאות" כאשר נשאל על ההדחה של איימן עודה, והוא ענה: "הוא לא ראוי לכבוד להימחק" בחיוך מתנשא, הן עדות בולטת על הצלחת ישראל לפצל את השורות הפוליטיות הערביות – כאשר המנהיגות מואבדת, נכשלים השאר בהפגנת סולידריות ועבודה משותפת להפסיק את ניסיונות לקבוע גבולות לפעולה הפוליטית כך שיתאימו לסיפור הציוני בלבד.

מעבר לכך, ההעדר של כל תגובה רצינית לרדיפה הפוליטית נגד המנהיגות הערבית, הפך את ההחלטות על המחיקה וההדחה לצעדים ריקים מכל ערך פוליטי אמיתי, מלבד היותן חלק מהמחלוקות הפנימיות בישראל, במיוחד בין הממשלה לבית המשפט העליון. מי שעקב אחרי המסלול של ניסיונות הדחת איימן עודה, לא יופתע אם בית המשפט העליון לא יאשר את ההחלטה, לא בגלל עקרון משפטי, אלא בגלל האופן שבו הודח, כמו שהצהירה היועצת המשפטית של הממשלה שהעירה ביקורת לחברי הוועדה על התנהגותם שלא תואמת את כללי הניהול התקין.

עם זאת, חברי הממשלה לא יתביישו לנצל את ביטול ההדחה כאמצעי תעמולתי לצייר את בית המשפט העליון כמגונן על הערבים, מה שיחזק בעיני הציבור הישראלי את הסיפור שבית המשפט משמש ככפית קרבן במחלוקות הפנימיות.

כל זאת שוב מדגיש את העדר כל התייחסות אמיתית לתגובה הפוליטית הערבית, וההנחה השלטת שהיא שאפילו אם יתבצע הדחה, התנועות הפוליטיות הערביות לא יעמידו אתגר מהותי למערכת. כמו כן, לא נעשה דבר מהותי לאחר שהוחרמה "התנועה האסלאמית הצפונית", ועצרו את המנהיג בתנועת בני הארץ, ראג'א עגבריה, עשרות מנהלית עם חודשים, ועכשיו הרדיפה המתמשכת נגד השייח' קמאל חטיב.

המפלגות הערביות, מאז "תנועת הארץ" ועד היום, התחייבו לפעול בהתאם לחוק, אך המדינה ניצלה את חוקים החירום והנאומים הדמגוגיים שלא מבוססיםบน שום בסיס חוקי או מציאותי לדיכוי ולרדיפה. עם העדר הנכונות לאתגר את הגבולות של הנאום הפוליטי, הצליחה ישראל, באופן מתמשך, לצמצם את המרחב הזה עד שהיא החלישה אותו לחלוטין, במיוחד כשמדובר בנאום הלאומי הפלסטיני.

המעקב לא החל עם איימן עודה, ומסתבר שלא יעצור אצלו. הוא לא אלא דגם שיטתי ישראלי בניהול של אזרחי פלסטין, במיוחד עם הזרמים המייצגים את הזהות הלאומית. והשאלה שאנו צריכים לשאול היום בפני האמת הזו: מה אנו מצפים מהמפלגות האחרות בכל פעם שמתקיימת רדיפה נגד דמות ערבית? האם נסתפק בהודעות גינוי, או נתרגם את זה לפעולה פוליטית משותפת שתסרב לכל מדיניות המגבילה את השיח ומוחקת כל מי שאינו נוח למוסד הישראלי?