שחיטת הילדות בעזה: כאשר החיים קשים יותר מהמוות

אין אפשרות שאדם בר דעת יוכל לדמיין מה מתרחש כיום בעזה, בעוון פשע שלם נגד הילדות הפלסטינית, השחיטה שמנוהלת על ידי הכיבוש הישראלי מאז השישי באוקטובר 2023 לא הייתה סתם מלחמה על לוחמים או מאבק על קרקע, אלא הייתה – בבירור ובגלוי – תוכנית שיטתית להשמדת דורות שלמים, ובראשם הילדות, אלו שלא נשאו נשק, לא איימו על הביטחון של ישות, ולא חטאו אלא בזה שנולדו פלסטינים.

הילד הפלסטיני כבר לא נפסל מהכוונת; הוא הפך למרכז המטרה, מופגז בביתו, נורה בחיק אימו, או מת ברעב בחיפוש אחר פת לחם, או לגימת מים, או נקבר מתחת להריסות בית ספרו, או נעצר בתור לעזרה, ללא הבחנה בין תינוק או תלמיד בית ספר או ילד שמשחק בסמטה, ההפגזות לא מבדילות, אלא מתכוונות לפגוע בילדים במדויק, כחלק ממדיניות ההשמדה המוצהרת ולא מתחשבת בכל חוק או אמנה בינלאומית.

עזה כבר לא שדה קרב, אלא הפכה לקבר אחים לילדים שנהרגים בזמן שהם מחזיקים בחיים. וחלקם לא הורשו אפילו הזדמנות ללידה, נולדו בהפצצה ומתו בהפצצה, מבלי שניתנה להם אפילו שנייה לנשום, דיווחי משרד הבריאות בעזה מציינים כי יותר מ-18 אלף ילדים נהרגו עד אמצע שנת 2025, בעוד שעשרות אלפים נפצעו; רובם איבדו גפיים, או נפגעו בנזקים בלתי הפיכים, או שטבעו בשברון נפשי שלא ניתן לריפוי.

אך הטרגדיה לא מוגבלת להריגות בלבד, אלא חורגת מכך לגזילת הילד מהמרכיבים הפשוטים ביותר של החיים, ישנם דורות שלמים שמודרים מהחינוך לאחר הריסת בתי הספר, חיים ברעב קשה לאחר חסימת המזון, ומשאירים אותם למוות איטי בשל קריסת המערכת הבריאותית ואיסור הכניסה לתרופות. עשרות אלפי ילדים סובלים ממחלות כרוניות, כוויות או עיוותים ללא כל טיפול, وسط קריסה מוחלטת של התשתיות הרפואיות.

וישנם ילדים שאיבדו את הוריהם או את כל משפחתם ונאלצים לחיות כאיתמים בע tents של פליטים, או במקלטים צפופים, סובלים מקור וצמא, ואינם יודעים את משמעות הביטחון, ואינם מבינים מדוע נאלצים לחיות את הגיהנום הזה.

הכוונה נגד הילדות בפלסטין אינה תוצאה צדדית של המלחמה, אלא מדיניות שיטתית שמבוצעת בדיוק, הכיבוש מודע לחלוטין לכך שהילד הפלסטיני הוא סמל העתיד, שהישרדותו משמעותה המשך ההתנגדות, ולכן בחר להתחיל מהשורשים, להשמיד את הדור שעדיין לא נולד, ולהרוס את נפשו של הילד שמצליח לשרוד, כדי שלא יחזיק יום אחד בדגל האדמה שעליה נולד.

הטרגדיה הגדולה היא שהעולם כולו רואה, שומע ושוקל בדממה, אין וועדות חקירה, אין עונשים, אין משפטים בינלאומיים, אלא ההפך; הרוצח מתוגמל בעוד נשק ותמיכה פוליטית, והקורבן מודח בעוד הסגר ורעב, כאילו דמו של הילד הפלסטיני אינו שווה ערך, כאילו אינו נכנס לחישובים האנושיים.

בעידן זה של אכזריות, החיים בעזה הופכים לגרועים יותר מהמוות, המוות הופך למנוחה, והחיים לעינוי בלתי נסבל, בעידן שבו האיכון אפילו ציד ציפורים, לא זז כאשר ילדות שלמות נרצחות, והערים שלמות מומרות למחסני איברים.

מה שמתרחש כיום בעזה הוא מבחן מוסרי קרדינאלי לכל האנושות, אם לעמוד עם הילד הפלסטיני ולהציל אותו מהשחיטה המודרנית, או להסכים לראות את שאריות המצפון האחרונות לעבור כליל מהעולם הזה.