אסור לפרסם... כשהאמת הופכת לעבירה והשקר הוא כרטיס הכניסה

בעידן שבו השקר הוא מקצוע שמכניס זהב, והצבועות היא סולם לפופולריות ולכוכבות, האמת הופכת לעול כבד, שמטיל רדיפות על מי שמדבר אותה ומוקצה מי שכותב בשבילה. אסור לפרסם כי אתה מדבר בכנות, לא נפתח לך פתח כי אתה מעביר את קול האנשים וכותב מתוך מצפון חי; העיתונים והמאגרים נסגרים בפניך כי סירבת להיות רמקול, כי סירבת למכור את עטך במחיר הבגידה.

בחדרי העריכה, המאמרים שלך לא נקראים בחיפוש אחרי תוכן, אלא נדרשים לבדיקה אחרי עבירות; כל משפט שמוציא את עצמו מה"טקסט", כל תיאור שלא מוצא חן בעיני השלטון, כל קול שלא לרוחו של העורך הממונה פוליטית, מספיק כדי לזרוק את המאמר שלך לפח האשפה, או לשלוח אותך לאי נוחות הכפויה.

בארצות דיכוי, העיתונאי האמיתי מאוים, הכותב החופשי נגעל, והעיתונאי שמסרב להכות בתוף נחשב לאויב. הם רוצים אותך כמוזיקאי, ליצן פוליטי, משבח ולא מבקר, מגן על כישלון השלטון ושחיתותו, מעוור את המציאות, משחית את האמת; הם רוצים אותך שימשוך מאלה שהרסו, וייתן הצדקה למי שגנב, ושתשכנע את האנשים שההרס של המדינה הוא אחת מנסי ההתפתחות.

אבל השאלה היא: מה ערך הכתיבה אם היא לא נגד עוול? מה התועלת בעט אם היא לא בצד הרעבים? למה אנחנו כותבים בכלל אם אנחנו נדרשים לכתוב מה שאומרים לנו?! מי שמכתיב לשלטון חי בשקר, כותב בשקר ומת, מבודד; אך מי שכותב לאנשים, יכול לחיות במצור, אך המילה שלו נשארת חיה, מועברת מדור לדור.

אנחנו בעידן שבו חלק מהכותבים הפכו לעבדים בממשלות, וחלק מהעיתונים לאמצעי הטעיה, וחלק מהמדיה למכונות שטיפת מוח; אך בפינה מסוימת ישנם כותבים ללא תשלום, שמסכנים את חייהם למען מילה, ויש מי שקורא כשהוא יודע שהקול הזה נדיר, אמיתי, ואינו ניתן לקנייה.

כי הם יודעים שהמילה הכנה מפחידה אותם, ולכן הם נלחמים בה; כי הם מבינים שהקול החופשי זעזע את כסאותיהם, ולכן הם סוגרים אותו או משתיקים אותו או משאירים אותו בשולי השיח; אבל למרות הכל, האמת תישאר עיקשת, לא תמות, ולא תימכר, המילה החופשית תישאר ההתנגדות האחרונה מול כל ההרס הזה.