חאליל אלחיה נשיא חמאס.. המשך הדרך של המייסדים

מחבר: מחמד מוסא שאהין

במראה הנושא משמעויות החורגות מעבר למעבר מנהיגותי בלבד, בחר ארגון חמאס את ד"ר חאליל אלחיה לראש המשרד הפוליטי, הבחירה הזו אינה אירוע ארגוני חולף, אלא היא תחנה מכרעת בהיסטוריה של התנועה, ובמהלך הסכסוך עם הכיבוש. זהו הכרזה על זהות השלב הבא, ואישור לכך שדמי עזה הם אלה שצורבים את מפה המנהיגות, ולא מסדרונות המלונות בבירות הרחוקות.

בחירות אלו לא התרחשו ברגע רגיל. הארגון נמצא במלחמת הכחדה פתוחה, והמפקדים שלו מהווים יעד חשוף למכונת חיסול ישראלית שאינה מפסיקה. לאור המראה הזה, השגת המנדט המוסדי מוכיחה כי חמאס אינה רק רעיון חולף, אלא ישות שהקימה את מוסדותיה בתנאים הקשים ביותר. וכשמתמודדים על התפקיד חאליל אלחיה, האיש שגר בחפירות בעזה, וחאלד משעל, מנהיג במוקד חוץ, תוצאת ההצבעה בעזה, שהייתה מדהימה לטובת אלחיה, לא הייתה רק העדפה של מועמד אחד על פני אחר, אלא הייתה פסק דין משדה הקרב עצמו.

חאליל אלחיה לא הגיע מהנחיה הדיפלומטית הקרה, הוא אדם שעוצב בלהבות, נולד בשנת 1960 בעזה, וחזית הכיבוש מלווה אותו מאז ילדותו, אך מה שמייחד את מסלולו באמת הוא רישום ההקרבה שאינו ניתן להשוואה. בין השנים 2007 ל-2026 איבד ארבעה מבניו (אסמאעיל, חאזם, חמאם, עזאם) בתקיפות ישראליות שונות. בשנת 2008 נורה מאמצע המיטה בנו חאזם, בשנת 2014 הפציצו הישראלים את ביתו של בנו אסמאעיל, והוא נהרג יחד עם אשתו ושלושה מבניו בשנת 2025 נורה בנו חמאם במתקפה על דוחא. ובמאי 2026, מספר שבועות לפני שנבחר, נורה בנו עזאם במתקפה מזרחית לעזה. האיש הזה שהאיבד את משפחתו שוב ושוב כאשר הוא עומד להיפרד מבניו לא פנה לצעוק או להתאבל אלא חזר על אותה הודעה: "משפחתי היא חלק מרקמת העם פלסטיני שמשלם את אותו מחיר." זהו ההבדל, הוא מנהיג שצמח מעמקי הסבל הקולקטיבי.

כשמחפשים את חאליל אלחיה, האיש הזה אינו שוכן אלא בלב הקרב, ושמו רשום על כל אבן בעזה. כאשר אלחיה נפרד מבנו הרביעי, הוא מרים את ראשו כמו לוחם שיודע כי דמי בניו אינם טרגדיה אישית אלא דלק מפליח בדרך לשחרור. שאלו את הכיבוש: איך ניתן לחסל ארבעה מבניו של מנהיג ואז המנהיג לשוב ולשבת על כיסא הנשיאות? התשובה היא שחמאס בוחרת את מי ששילם את מחיר המנהיגות שוב ושוב, עד כי גופו הפך לזירה של סבל, וניצחונו הפך להכרזה על כך שהמוות אינו מפיל את מי שאימץ את רצון הניצחון והחיים לאחרים, זהו המאבק של אלחיה: אינו מסמך בכנס אלא גופות בני משפחתו שהופכות לדגלים, וכאב אישי שמתנדף ברגע לאומי.

יש מי שרואים בבחירת אלחיה דבר רגיל, אך באמיתות מדובר באדם שהנהיג את משלחת חמאס במו"מ בקהיר ב-2024 וניהל את תיק ההפסקת האש במאבקים קודמים, הוא עצמו זה שניהל את המו"מ להפסקת אש ולהחלפת שבויים מאז אוקטובר 2023. אלחיה אינו רק קול המגינים אלא מהנדס הדיפלומטיה בשדה הקרב, הקשר בין ההחלטה הפוליטית לנתונים בשדה הקרב, וחלופת הקשר האזורית שהשאיר את ערוצי המו"מ פתוחים גם בתוך חום המלחמה.

מה שהתרחש בבחירות חמאס הוא יותר מאשר בחירת מנהיג. זו הודעה לעולם כי תנועה זו, ואפילו לאחר כל ניסיונות החיסול וההפסד הגופני שפגעו במנהיגים שלה מאחמד יאסין ועד אסמאעיל הניה ויהיה נסראללה, עדיין מסוגלת לחדש את דמיה ולשמור על הלגיטימיות שלה. זו הודעה אל תוך העם הפלסטיני כי הדרך המוסדית והדמוקרטית, המתקיימת בסודיות ובמקצועיות למרות המעקבים, היא המודל הטוב ביותר לחדש את הלגיטימיות, הרחק מהמדיניות של עמידה ומכירת המצב הקיים. והדבר החשוב ביותר, זו הודעה לכיבוש כי המטרה של ההנהגה לא מוחקת את התנועה אלא מפיקה מנהיגות חדשות מעמקי הכאב עצמו. הבחירה בחאליל אלחיה כנשיא חמאס אינה רק שינוי בכרטיס מזהה של מנהיג אלא מושג חדש במושג המנהיגות במזרח התיכון.

איש זה שהאיבד ארבעה מבניו במתקפות הכיבוש וכי ראה את ביתו מתמוטט שוב ושוב לא הגיע לכיסא בכסף ולא בעטיפה תקשורתית ולא בנאמנויות חיצוניות, הוא הגיע לזה כי חמאס בחרה בו, והמגנה אינה בוחרת אלא את מי ששילם את החשבון במלואו.

אלחיה מסמל שינוי רדיקאלי בחמאס, כי התנועה שהייתה מציגה את עצמה כתנועת שחרור לאומי, הפכה כיום לתנועת הקרבה קיומית, מנהיגה אינה רק אסטרטגית מצוינת אלא גם סמל של סבל קולקטיבי. הוא מחדש את ההגדרה של המנהיגות: זו אינה מי שיש לו פתרונות, אלא מי שיש לו את היכולת להחזיק עם עמו, לא מי שמנהל את המשברים מרחוק אלא מי שחי אותם בגופו ובמשפחתו.

הבחירה הזו נושאת שלוש הודעות קשות.

הראשונה לכיבוש: חיסול המנהיגים לא עוצר את התנועה, אלא יוצר מנהיגים מסוג אחר, יותר מחזיקים, ופחות מפחדים, ועם שורשים עמוקים יותר ברחוב.

השנייה לעם הפלסטיני: מי שחושב שחמאס עייפה או עסוקה בשמירה על עצמה הפוליטית טועה, תנועה זו מחדשת את דמיה בהתמדה ומביאה את המנהיגים שלה בתנאים הקשים ביותר בעוד אחרים מסתבכים במאבקי עמידה ובמריבות צרים.

השלישית לעולם הערבי: מי שמאמין בפיצול חמאס או בירידתה עליו צריך לשוב ולחשב את חשבונותיו, ישות זו הוכיחה שהיא יותר גמישה ולגיטימית מכמה מהמנגנונים הרשמיים שקרסו בלחץ הראשון.

נעמוד על המובן העמוק של בחירת אלחיה, היא אינה מתייחסת רק לאישיותו אלא לתפיסת המנהיגות החדשה שנכפתה על ידי העובדות בעידן שסוער בסכסוכים כוזבים, כי אלחיה לא הגיע מהרעיונות הפוליטיים ולא מבתי ספר לדיפלומטיה מערבית, אלא בא ממקורות הסבל הפלסטיני המזויף.

הבחירה באלחיה מעידה כי חמאס בחרה בבירור להיות תנועה מחודשת, אלחיה נבחר במצב ניהולי משולב בין המלחמה, המו"מ, ההקרבה והפופולריות, וזהו הישג אסטרטגי נדיר בזמן שבו המיזמים הלאומיים מתפצלים והמאבק מדובר בשמות שמועלים בכנסים.

אך המחיר שהמשפחה של אלחיה שילמה מזכיר לנו כי המנהיגות בהקשר הזה אינה רק משרה אלא הקרבה מתמשכת, ועזה משלמת כל יום מחיר שלא יכולה כל בירה ערבית לשלם אותו, וזה ההבדל בין מי שמחזיק בלגיטימיות כי היא הרוויחה אותה ומישהו אחר.

אם העולם שואל לגבי העתיד של חמאס, התשובה ברורה: חמאס היום יותר רלוונטית מאי פעם כי היא בחרה במנהיג שאינו מפחד מהמוות ואינו מפחד מהחיסול ואינו מחפש פלטפורמה תקשורתית אלא מחפש לשחרר את ארצו, אפילו אם יישאר בודד בשדה הקרב.

לסיום, הבחירה באלחיה פירושה שעזה היום אינה רק זירת קרב אלא היא معیار למנהיגות הפלסטינית, מי שרוצה להנהיג עליו לעבור משם ומי שמסרב לשלם את המחיר, עליו להתרחק מהדרך כי המגנה אינה בוחרת אלא את מי שנושא את דגל השחרור ביד אחת ואת התבועות ביד השנייה.

ניצחונו של חאליל אלחיה הוא הכרה מחמאס כי עתידה כרוך רבות ברצועת עזה, זירת הקרב החשובה ביותר. הוא המנהיג שצורף בין הניסיון במשא ומתן לבין הניסיון במאבק, ובין הנוכחות הפוליטית והתקשורתית, ובין ההקרבה האישית והיכולת להנהיג במצבים יוצאי דופן. כשאלחיה יוצא מהריסות ביתו החרב, וכשהוא מאבד את בניו אחד אחרי השני וממשיך בדרך שלו, הוא מציע דגם של מנהיגות שאינה נרכשת בכסף ואינה נוצרת בכנסים, אלא מופקת מסבל משותף ועם רצון פלדה. עזה היום בוחרת את מנהיגותה, והאומה לפני מראה המקצר את משמעות ההתגוננות.