הגרדיאן: טראמפ נשק להשמדה המונית והוא הסכנה הגדולה ביותר לעולם

סדא ניוז - המבקר סיימון טיסדאל מציע קריאה ביקורתית חדה למדיניותו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ כלפי איראן, והוא רואה שהסכנה הגדולה ביותר לא נעוצה רק בכוח היריבים או בטבע הסכסוך, אלא בהיעדר אסטרטגיה ברורה לניהול המשבר.

המגיב לענייני חוץ בעיתון הגרדיאן סבור שאהבתו של טראמפ את עצמו היא האויב הגלובלי הראשון, ואומר: "זהו הגורם הראשי לעלייתה של מלחמה זו בצורה שאינה ניתנת לשליטה עוד. הוא נשק להשמדה המונית נייד".

הוא הוסיף כי טראמפ הפך לגורם המסוכן ביותר במשבר האיראני, ומבחינתו, דרך ניהול הסכסוך שלו דחפה את ארצות הברית ואת העולם למשבר פוליטי, כלכלי וצבאי שנשמע קשה לצאת ממנו.

הכותב תיאר בעמודתו בעיתון הגרדיאן את המלחמה המתרקמת מחדש נגד איראן כתוצאה מהחלטות פזיזות שחסרות חזון אסטרטגי ברור, מתריע כי ההסלמה המתמשכת עלולה להוביל למלחמה פתוחה ארוכה טווח עם השפעות עולמיות.

תצהירים שאינם מתאימים למציאות

הכותב מתחיל מהתובנה שארצות הברית חידשה את ההפצצות על איראן, כולל מתקנים ותשתיות אזרחיות, دون להשיג מטרות מכריעות, ומצביע על כך שההתקפות הללו אינן מחלישות את המשטר האיראני כפי שוואשינגטון מצפה, אלא עשויות לחזק את עמדות הזרמים הקיצוניים בתוך איראן, מה שמסייע להם לגייס את הקהל המקומי ולצדיק את מדיניות הביטחון שלהם.

טיסדאל ביקר את התגובות של טראמפ ושל שר המלחמה האמריקאי פיט היגסית על השגי הניצחון, ומבהיר שהשיחות על "ניצחון גדול" אינן מתאימות למציאות, כי ארצות הברית לא הצליחה להשיג את מטרותיה המרכזיות, אלא שהעלויות האנושיות, הכלכליות והפוליטיות של המלחמה הולכות וגדלות.

המטרה האמריקאית המעשית ביותר כיום - לפי הכותב - היא לשלוט במצר הורמוז או לפתוח אותו מחדש בפני התעבורה הימית הבינלאומית, לאחר שהמצר הפך לנקודת לחץ אסטרטגית בסכסוך.

אך המטרות המקוריות שממשלת ארצות הברית וישראל הצהירו עליהן, כמו השמדת התוכנית הגרעינית האיראנית, וחיזוק בריתות איראן באזור או שינוי המשטר האיראני, הפכו לקשות יותר מכל זמן אחר, הוא סבור.

נתקע במלחמת שחיקה

המאמר משווה בין הגישה של טראמפ לגישה של הנשיא האמריקאי הקודם ג'ורג' בוש הבן במהלך מלחמת עיראק, בעודו מציין שבוש, על אף האסון של המלחמה שבה יצא למבצע, קיבל את החלטת הכיבוש היבשתי הכולל כאשר האמין שעיראק מהווה איום משמעותי, בעוד שטראמפ לא רוצה לשאת בעול ההשלכות של מלחמה כוללת באיראן, ומאידך גיסא מסרב להכיר בכישלון הדרך שבחר, דבר שמביא אותו להיתקע במלחמת שחיקה ממושכת, על פי טענת הכותב.

הכותב מטיל על דמותו של טראמפ ואופן חשיבתו את האחריות המרכזית להמשך המשבר, ומסביר שהחלטותיו מושפעות מהרצון להראות כוח ולהשיג ניצחונות פוליטיים, יותר מאשר מחשבונות אסטרטגיים לטווח ארוך, מה שמצביע על כך שהבעיה אינה רק בטבע המשטר האיראני, אלא גם בסגנון ההנהגה האמריקאי שהניע את ההסלמה ללא תוכנית ברורה ליציאה.

המאמר מדגיש שהסגנון הזה של קבלת החלטות חזר על עצמו בעניינים בינלאומיים אחרים, כשהוא מצביע על תוכניתו של טראמפ הנוגעת לעזה ועמדתו לגבי מלחמת רוסיה ויוקראינה, כאשר לאחר מכן, הכותב טוען כי תוכנית השלום אשר הציע טראמפ לא השיגה התקדמות מוחשית, אלא שנשארו סוגיות הקשור לשיפוצים, פירוק נשק, וסידורי ביטחון ללא פתרונות, בעוד המצב ההומניטרי והפוליטי נמשך במדרון.

לגבי מלחמת רוסיה ויוקראינה, הכותב מבקר את התייחסות טראמפ למשבר, ומבקר אותו על כך שהתרכז בלחץ על יוקראינה במקום לטפל בסיבות המלחמה או להתמודד עם מדיניות הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין, בגישה שמתארת - לדעת הכותב - מתעדים קבוע של החלטות שאופייניות לפזיזות וחוסר اهتمام בהשלכות בטווח הארוך.

מי יכול להפסיק את טראמפ?

טיסדאל הזהיר שהמשך המלחמה עלול להוביל לתוצאות רחבות החורגות מגבולות המזרח התיכון, כי ההתמשכות של המתיחות במפרץ עלולה לאיים על תנועת הסחר והאנרגיה הגלובלית, וכי כל הפרעה בים האדום בשל מהלכי החות'ים המוכנים על ידי איראן, עשויה להוביל לעליית מחירי הנפט ולהגברת הלחצים הכלכליים על המדינות המתפתחות.

הכותב גם מסביר כי בעלי הברית האירופיים של וושינגטון מרגישים בועגים מהמסלול האמריקאי, ושהיריבים של ארצות הברית, במיוחד רוסיה וסין, עשויים לנצול את מצב חוסר הסדר ואת ירידת תדמית וושינגטון הבינלאומית.

לאחר מכן, בסיום המאמר, הכותב שואל שאלה בסיסית: מי יכול להפסיק את טראמפ? באומרו שאין תגובה מהנהלה לקונגרס, ואין תגובה שלה להתנגדות הציבורית הרחבה על העלויות הכלכליות של המלחמה, בנוסף לחסרי היכולת של בעלי הברית ופחדם מהתנגדות לטראמפ.

וכך מסיים טיסדאל כי המשך ההסלמה עלול להפוך מאבק מוגבל למשבר עולמי שישפיע על הכלכלה והביטחון הבינלאומיים, בזמן שבו נראה שסיכויי הפתרון הפוליטי קשים יותר בשל אובדן האמון בין הצדדים.