מה המשמעות של חגיגות האומה בעקבות ההעפלה של מצרים ומרוקו במונדיאל?

ראשית, מזל טוב לרפובליקה של מצרים "אם העולם" וגדולת הערבים, ולב הערביות הפועם, על הניצחון המגיע שלה וההעפלה לשלב 16 על חשבון אוסטרליה, בתחרות גביע העולם, וכמובן שהחגיגות של הניצחון והניצחון יתעופפו סביב הנבחרות של מצרים ומרוקו שהעפילה לפני, וזה מה שנשאר מהנבחרות הערביות בתחרות הגלובלית הזו.

ניצחון מצרים העיר את רגשות העם הפלסטיני וכל העמים הערביים מצפון הארץ ועד לדרום, ומה שהגביר את "עוצמת" החגיגות, הוא החזרת של מאמן הנבחרת המצרית חוסאם חסן כשהוא מרים את דגל פלסטין עם הניצחון לעם הערבי הפלסטיני, והצהרותיו שבהן הוא הביע את אהבתו לפלסטין וכיצד היא נטועה בלבו של כל מצרי וערבי מלידתו, וזה מאשר את כישלונן של כל הניסיונות מצד זרים וערבים לנטול את פלסטין מלבבות העמים הערביים, ומה שהגביר את קצב החגיגות הייתה התגובה הציונית שהדגימה עד כמה יש כעס וזעם שטמון בנפש כל ישראלי, ומה שפורסם מצד הם היו ציוצים נוקבים והזמנות להסתה נגד הנבחרת המצרית, ולא הסתירו את מה שגרם להם מהלם ואכזבה מהסצנה המונדיאלית, וישנם שמתחילים לתהות על מהות ההסכמים עם מצרים ועם מדינות ערב אם העמים הערביים לא מקבלים אותם?!

האם החגיגות הללו הן רק בשביל ניצחונה של מצרים ומרוקו וההעפלה שלהם, או שיש משהו מוסתר בנשמה של כל פלסטיני במיוחד, וערבי בכלל, ברוח הנוכחות שלהם מצפון הארץ ועד לדרום?

אין ספק שהקשר בין הספורט לפוליטיקה הוא הדוק והיסטורי, אך הוא כבר לא - במיוחד בעידן הנוכחי - פעילות גופנית גרידא, אלא הוא הפך לכלי פוליטי, שמיועד על ידי העמים – בפרט הללו המדוכאים והמעוכבים, או שיש להם אכזבה – לבטא מה שעובר במחשבתו של כל ערבי ולא הצליח לבטא זאת עקב המצב הערבי הקרוע, והמקרים שבהם חי האדם הערבי והחשש ממשטרים פוליטיים שמעכבים את המולדת הערבית, ומה שמהווה ביטוי לשמחה על הניצחון הוא למעשה הרפייה לאכזבה ולדיכוי שכורעים על נפשות בני האומה, ותחושה של ניצחון על מדינה כובשת שהיא לא יותר מגידול סרטני החודרת לגוף האומה, המפרה הפרות שלא עוצב על ידי המין האנושי, ועורכת פשעים נגד האחים בפלסטין, לבנון, ויemen, וסוחרת באינטריגות שנועדות למולדת הערבית מצפון הארץ ועד לדרום, בעוד השלטונות החיוניים מתמידים בשתיקה ולא גם מה שנדרש להליך את זה הסרטנים.

החגיגה הזו היא תחושת – במה שיש – של בני האומה על ניצחון שחסר להם במשך יותר ממאה וחצי שנה, כאשר לערבים ולמוסלמים הייתה המילה הסופית בפוליטיקה העולמית, וככל הנראה – החגיגה – היא סימן שבני האומה יתראו לניצחונות שמתרקמים באופק, שיכולים לעבוד על חיסול הסרטנים הללו, ואולי להוציא אותם מהגוף הערבי, מה שיבטיח את הסיום של הפרות והפשעים האכזריים, שלא לדבר על שהחגיגה הזו היא ביטוי מדויק לתשוקתם של בני האומה להלחם והאחדות ולהסרת הגבולות המומצאות בין בני אומה שמאחדת אותם קשרים ומצוות מרובות שהפערים הם הדת והשפה, ההשתוקקות הזו מייצגת בסיס רגשי שחודר, שמזין את המודעות המשותפת כמו השפה, ההיסטוריה והגורל המשותף, למרות אתגרים פוליטיים וחסרת כוללנות מוסדית, פגישה זו מתמשכת במצבים ציבוריים המגנים על השסע, התומכים בנושאים המרכזיים, בראשם נושא פלסטין, מה שנאשר שההכרה הערבית הקולקטיבית חוצה את הגבולות המדומים.

החגיגה הזו היא הוכחה הגדולה שאף של האומה הערבית גבולותיה שסועות, היא אומה אחת, ושהגבולות הללו שהובאו על ידי סייקס פיקו כדי להחליש אותה ולהכניעה, ייעלמו ודאי, זכותה להיטיב יחד ולבכות יחד, אומה שאומות טפחו עליה היום וגם בעודן קיבלו עליה את מחויבותן להחליש אותה ולמנוע את התפוררות המפורד והפיצול המגולל, והפרידו אותה עם גבולות עד שהגיעה מאחורי האומות בכל דבר ובכל המישורים עד שלא איבדה את ביטחונה בעצמה, וכעת היא קרובה יותר מבעבר ומתרפקת על העבר המהולל וממתינה למענה חזק, אולי עכשיו, זה מתבטא דרך משחק כדורגל אבל מי יודע, אולי בכך היא מלעיטה את החלום ומדרבנת את הרצוניות כדי שהאומה תחזור לשחזר את תהילתה ותרבותה, ומה שכורעים שחקני מרוקו ומצרים, חגיגת הניצחון, הוא רעיון להחיות את התקווה לחזרתה של האומה לתהילתה הקודמת כאשר היא תחזור לזהותה האמיתית ותתמיד ותתהלל בה.