ממלחמת יוני 1967 ועד יוני 2026

אחרי מלחמת יוני 1967, התרברב הגנרל חיים בר-לב כאשר קיבל את תפקיד יו"ר המטה הכללי של צה"ל הראשון בינואר 1968, כי קווי הפסקת האש לאחר המלחמה הם אידיאליים עבור ישראל, ושאין מלחמה נוספת שתוסיף הישגים מדיניים (כיבוש אדמות ערביות) חשובים ולא מחייבת פתיחה במלחמה נוספת, ושמלחמה כזו אולי תשפר את גבולות הפסקת האש ותשאב את נחל הליטאני בלבנון, ואת הר הדרוזים בסוריה, ואת תל אחד שברחוב האירביד בצפון מערב ירדן.

ובר-לב הסיק כי האזורים הללו אינם מצריכים מלחמה נוספת, והמטרה של הצבא היא להגיע למצב של הרתעה אפקטיבית כלפי הערבים; "למנוע מהם את האפשרות לתקוף אותנו בהתקפה כוללת או מצומצמת".

ספר ישראלי על מלחמת ההתשה ציין כי בר-לב חזר על התבטאויותיו לאחר מספר חודשים במהלך ישיבה להערכת השנתית של הצבא, בכך שאמר שהם שולטים על אזורים "מעולים", כאשר אמר "אנחנו שורים שם בכוח ולא היה מצבנו הביטחוני מבחינת שליטה על אדמות נוח וטוב כמו היום".

כהונתו של בר-לב בראשות המטה הכללי של הצבא הסתיימה ב-1971, ושמו הוכנס להיסטוריה לאחר כשנתיים עם התמוטטות קו בר-לב המפורסם והנאמן, בצד המזרחי של תעלת סואץ כאשר פרצה מלחמת אוקטובר 1973.

הישראלים היו שקועים בנשיאת כוח ובסחרור אחרי מלחמת 1967, ונראה היה להם בדמיונם הפראי כי הם יכולים לשנות את גיאוגרפיית המזרח הערבי, ולחלק את דרום סוריה ולבנון וצפון ירדן כדי ליצור רצועת ביטחון שתשמש קו הגנה קדמי בפתח דמשק וביירות.

לאחר כשישה עשורים ממלחמת יוני 1967, ישראל לא השתנתה מבחינת תאבונה לכיבוש אדמות ערביות והפיכתה לקו הגנה קדמי באדמות האויב; דברי בר-לב עשויים היו להיות דבריו של יו"ר המטה הנוכחי, אייל זמיר. כי עדיין העבר נוגע לכיבוש של עוד אדמות ערביות ולהשמיד את רעיון ההתנגדות או הלחימה מתוך תודעת הערבים באמצעות להתיקרם מחיר ההתנגדות בכיבוש אדמות והרס בניינים, או מה שכונה לאחר מלחמת יולי 2006 בדוקטרינת הפרוורים (הדרומיים), או מה שנודע במילון הצבאי כמדיניות הקרקע החרוכה.

ולא זו בלבד, אלא יש גם זלזול ביכולת הערבים לתכנן ולהתכונן למלחמה וללחימה. אולם שר הביטחון במלחמת יוני, משה דיין, היה לו דעה שונה בעניין, ולאל מיני מניע גזעני ומזרחי, וניסיון בלתי רציונלי להסביר את עמידת הערבים בפני הקרב לשחרר את אדמתם; כאשר אמר בפגישה עם דיפלומטים אמריקאיים ביולי 1968, ג'ורג' פול וג'וזף סיסקו, במהלך ביקורם בתל אביב, "כי התודעה העצמית של הערבים משפיעה מאוד על ההערכות שלהם לסיכויים להתעורר מלחמה חדשה, וכי השנאה לישראל ורצון להחריבה, ושנאה לכל הזרים, אינן עניין פוליטי, כי ההמונים המוסלמים, ובפרט שייכי המעמדות הנמוכים, מלחמה היא אמונה ודוקטרינה עבורם, כי יש להכות את הכופרים רק משום שהם אינם מוסלמים"; והוא חרג מזה את איראן של השאה. ודיין תיאר את השתתפות הצעירים הערבים במאבק המזוין הפלסטיני באותם ימים כשנאה לזרים הכופרים, ושהלחימה וההקרבה מובילים לגן עדן, מתעלם כל כך משום שהמבט הלאומי והפוליטי האומנם קיים בכך.

ייתכן שהניתוח הבלתי רציונלי הזה של דיין הוא ניסיון תעמולה מוקדם לדיפלומטים האמריקאיים כי המלחמה עם הערבים היא מלחמת דת ותרבות, מלחמה נגד כל המערב, ומלחמה של כל המערב; בכך בדבריו המפורסמים משנת 1956 בעת הלוויית חייל בקיבוץ נחל עוז בגבול רצועת עזה, דיין עצמו מכיר כי הסיבה לשנאה ולרצון לנקמה لدى תושבי עזה היא ההגירה והכיבוש ולא המניעים הדתיים.

ונגלה שוב דעות גזעניות כאלה כלפי הערבים והמוסלמים אצל "הוגה הדעות של מלחמת דת האיסלאם" לאחר פחות משני עשורים, והוא בנימין נתניהו, שהפך את "תובנות" דיין הבלתי רציונליות על הערבים והמוסלמים ומיקד אותן בשינאה לכופרים, לזרם מערבי שלא מסביר את העוינות לישראל ולמערב בעטיה של סיבות פוליטיות והיסטוריות שיש להן קשר עם קולוניזציה וניצול, אלא בעיקר סיבות הקשורות להרכב הפסיכולוגי ולתודעה העצמית העוינת לזרים - כופרים מטבעם.

כפי שנתניהו דוחה את המשיכה מכל שטח של אדמות ערביות כובשות, דיין התחיל גם הוא מכך וכי יש להפוך את החברה הישראלית ל"ספרטה", כדי לשאת את העומסים הכלכליים הנוצרים מתמשכות הכיבוש. דיין דחה את ההסכם הישראלי עם סיני, ואמר שהוא מעדיף "הסכם פחות מהסכם שלום שישאיר את שארם אלשייח בידינו, ושזה ייחתם על ידי המצריים כי זו היא הגבול, גם אם זו גבול הפסקת אש".

ודיין נשאל האם ישראל מסוגלת לשאת את העומסים הנובעים מכיבוש אדמות ערביות במשך זמן ארוך, והוא אמר "אני מאמין שאנחנו יכולים לשאת את העומס... בהכנה למלחמה הבאה ולנצח בה, בניהול האזורים (הכבושים) ובמלחמה (ביחידת) פתח. אולם דבר אחד איננו יכולים לעשות, זה להמשיך לחיות חיים נינוחים במדינה של רווחה... אנו מוכרחים להתאים את חיי השלום שלנו... למצב מלחמה. להוריד את רמת החיים... כדי שנוכל לשאת את המשימות הכבדות הללו במשך זמן ארוך, הכבדות במשאבי אדם וכלכלה". וזוהי כלכלת "ספרטה" עצמה שקריאה לה נתניהו.

הצפה את צבא בר-לב ודיין בנזקים גדולים במלחמת ההתשה עם מצרים, ומאוחר יותר במלחמת 1973, אולם מלחמת יוני 1967 הייתה ההשפעה הגדולה ביותר על הערבים וגם על ישראל, והכיבוש המתמשך הפך את המדינה ליותר קיצונית דתית ולאומית, והגביר את תאבונה להתרחבות צבאית בדרום סוריה ולבנון, ואולי בתל אחד כמו שחשב בר-לב פעם, והחמיר את העיוורון הגזעי כלפי הערבים כפי שציין דיין.

המוקיעים שחיים דיין במהלך שיחתו עם הדיפלומטים האמריקאיים הם היום בדמות סמוטריץ' ובן גביר וחבורות המתנחלים, חברי פרלמנט ושרים בממשלה.

נתניהו אינו נקודת מפנה בהיסטוריה של ישראל במאבק עם הערבים, אלא הוא המשך לדרכם של האבות המייסדים ברצון האגרסיבי להתרחב, גזענות ובוז לערבים, ואינו יותר דיקטטורי מהם בפנים, אבל הערבים, מדינות ומערכות, הם ששונו, והדבר גרם להחמרה.