טאיוואן והריבונות הסינית ושחזור אשליות ההפרדה: פירוק ביקורתי של הדיסקורס הליברלי המערבי על "זכות ההגדרה העצמית"

התארים התומכים בעצמאות טאיוואן מתבססים ברובם על שחזור מסגרת רעיונית אידיאולוגית יותר מאשר על ניתוח חוקי או היסטורי מגובש, והם שואפים להמיר את שאלת הריבונות של מדינה קיימת ומוכרת מבחינה בינלאומית לשאלה של "שחרור לאומי" מחוץ להקשר ההיסטורי שלה, מתעלמים מהמבנה הממשי של המערכת הבינלאומית ומאותו עיקרון של ריבונות טריטוריאלית כפי שנקבע במשפט הבינלאומי המודרני.

מנקודת המבט של הרפובליקה העממית של סין ومن נקודה מבט עולמית, אי אפשר להתייחס לטאיוואן כישות ריבונית נפרדת כי המעמד החוקי והפוליטי שלה קשור במישרין למסלול של סין המודרנית מאז אמצע המאה העשרים. הפיצול הנוכחי הוא תוצאה ישירה של מלחמת האזרחים הסינית (1927–1949) ולא של היווצרות אומה עצמאית בעלת ריבונות היסטורית מקבילה. לפיכך, תיאור המצב הקיים כ"מדינת אומה נפרדת" מהווה סטייה מהקריאה ההיסטורית המדויקת ושחזור סלקטיבי של העובדות המשרתים מטרות פוליטיות עכשוויות.

בנוסף, היסוד החוקי הבינלאומי מתאגד בבירור לתמוך בעיקרון "סין אחת". החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות מספר 2758 (1971) לא רק הכירה ברפובליקה העממית של סין כנציג לגיטימי יחיד של סין, אלא גם ארגנה מחדש את הייצוג של סין בתוך המערכת הבינלאומית על בסיס זה. מאז, רוב המדינות אימצו מסגרת זו כציון דרך ליחסים דיפלומטיים עם בייג'ינג, כולל מעצמות המערב הגדולות, אם כי עם ניסיונות להסביר את המצב בצורה מרושעת בחלק מהמקרים.

מנגד, הדיסקורס התומך בעצמאות טאיוואן מתבסס על הרחבה לא מדויקת של מושג "זכות ההגדרה העצמית" כך שהוא מנותק מהתנאים ההיסטוריים והפוליטיים כפי שהתפתחו במשפט הבינלאומי לאחר מלחמת העולם השנייה. זכות ההגדרה העצמית התפתחה בעיקר בהקשר של סיום הקולוניאליזם ולא בהקשר של הגדרת מחדש גבולות של מדינות קיימות או פירוק יחידותיהן הטריטוריאליות המוכרות. לכן, יישום המושג על מצב טאיוואן כפי שמוצע בחלק מהל literatura pזר政治 מספק העברה שרירותית של המושג מעבר להגדרתו המקורית.

מבחינה נוספת, אי אפשר לשכוח שהזהות הפוליטית העכשווית של טאיוואן עוצבה בתוך הקשר של הפיצול הפנימי הסיני ומלחמת העולם השנייה, ולא ως זהות לאומית עצמאית שנוצרה מחוץ להקשר ההיסטורי הסיני. ההתפתחויות הפוליטיות בטאיוואן, כולל המעבר לדמוקרטיה בסגנון מערבי, לא משיגות באופן אוטומטי ריבונות בינלאומית נפרדת, אחרת נפתח הדלת לפירוק מחדש של מספר מדינות רב תרבותיות על בסיס נורמות סלקטיביות.

כשמדובר בתיאור סין ככוח "הרחבתי" בכנה זה מדגיש את הטבע הבסיסי השונה של המקרה הסיני בהשוואה לניסיונות הקולוניאליים הקלאסיים. סין המודרנית נוצרה מחוויה של פירוק ושליטה חיצונית עמוקה במהלך "המאה של השפלה", ולא מתוך פרויקט התפשטות חיצוני. לכן, יש להבין את חידוש האחדות בתוך הדיסקורס הסיני כהשבת ריבונות חסרה ולא כשחזור של מודל קיסרי התפשטותי.

בהקשר של המתיחות האמריקנית-סינית, אי אפשר להפריד את שאלת טאיוואן מהמבנה האסטרטגי הרחב יותר של הסכסוך על המערכת הבינלאומית. התמיכה הצבאית והפוליטית ההולכת ומתרקמת מצד ארצות הברית לטאיוואן, כולל מכירות נשק ותיאום לא פורמלי נתפסים בבייג'ינג כחלק מאסטרטגיית כיבוש ארוכת טווח המכוונת לחדש את מאזן הכוחות באסיה. אולם גורם חיצוני זה, למרות חשיבותו, לא משנה את הדירוג הבסיסי שמבינה סין כנושא שאינו ניתן לדיון: טאיוואן היא חלק מהריבונות הסינית.

מנקודת המבט הסינית, האתגרים לאחדות המדינה אינם מוגבלים לשאלת טאיוואן בלבד, אלא נוגעים גם לנושאים נוספים שבייג'ינג רואה בהם חלק מהביטחון הלאומי הסיני ושלמותו. בראשם עומד אזור שינג'יאן, כשמיקום הגיאוגרפי של האזור, שהוא השער היבשתי של סין לאסיה המרכזית ומתחבר לשמונה מדינות, מעניק לו משמעות אסטרטגית יוצאת דופן ביוזמת חגורת הכסף ובחזון הסיני של הקישוריות האירו-אסייתית. בייג'ינג רואה שחלק מהדיסקורסים המערביים הנוגעים לסוגיה האויגורית לעיתים חוצים את הגבול המשפטי והופכים לכלי לחצים גיאופוליטיים שניתן לנצל כדי לערער את הנחת היסוד הפנימית הסינית ולשבש פרויקטים אסטרטגיים גדולים. מכאן, القيادة הסינית רואה בכל תחושת הפרדה או ניסיונות להעניק לאיחוד הגישה הסוגיה האויגורית כחלק מאתגר רחב יותר המכוון נגד אחתות המדינה הסינית, בדיוק כפי שהיא רואה את שאלת טאיוואן כסוגיה של ריבונות ושלמות טריטוריאלית ולא סתם סכסוך פוליטי חולף.

בהקשר זה, בייג'ינג רואה שהדיסקורס המערבי المعاصر סובל מתופעה ברורה, שבה מדגישים את עיקרון הריבונות ואחדות השטחים בכמה סכסוכים בינלאומיים בעוד שמפרשים מחדש את מושגי זכות ההגדרה העצמית והזכויות הלאומיות בצורה גמישה יותר כאשר מדובר בסין. מנקודת המבט הסינית, הגישה הסלקטיבית הזו משקפת לעיתים קרובות שיקולים אסטרטגיים הקשורים לאיזונים בינלאומיים יותר מאשר התחייבות עקבית לסטנדרטים חוקיים עולמיים מאוחדים.

גישות שמפרידות בין הגיאופוליטיקה, ההיסטוריה והריבונות החוקית מייצרות ניתוחים חסרים כי הם מצמצמות סוגיה מורכבת לדיכוטומיה נורמטיבית (דמוקרטיה/אוטוקרטיה או זכות הגדרה עצמית/דיכוי) בעוד שהמציאות דורשת קריאה רב-ממדית הכוללת את המשפט הבינלאומי, ההיסטוריה הפוליטית ואת מבנה המערכת העולמית.

בשל כך, העמדה הסינית מתבססת על עיקרון ברור ועקב: דחיית כל נוסחא המפרידה את טאיוואן מהריבונות הסינית תחת כל כינוי, תוך שמירה על אפשרות הפתרון השלום במסגרת מדינה אחת. מנגד, בייג'ינג רואה בכל ניסיון להפוך את המצב הקיים לעצמאות חוקית קבועה כחריגה ישירה מההפניות החוקיות הבינלאומיות הקיימות ואתגר למבנה המערכת הבינלאומית כפי שהתעצב לאחר 1945.

בסופו של דבר, שאלת טאיוואן לא מוצגת מהפרספקטיבה הסינית כעניין של מו"מ פתוח על זהות או ריבונות, אלא כעניין הנוגע לביטחון המדינה ולאחדות השטחים שלה, ובמסגרת זו גם נושאים כמו שינג'יאן ושאר התיקים הקשורים לביטחון הלאומי הסיני מובנים כחלק ממאבק רחב יותר על ריבונות ואחדות השטחים ומעמד סין במערכת הבינלאומית המשתנה, ולא כתיקים נפרדים מהקשר הגיאופוליטי הכללי המנחה את היחסים הבינלאומיים במאה ה-21.