בזכרון מותו של פייסל אל-חוסיני.. השומר האחרון של איליה

היה השומר האחרון העומד על חומות העיר שאינה ישנה ...  לא היה רק אדם ההולך על האדמה, אלא היה דומה לזית זקן שקבע את שורשיו בעמקי ההיסטוריה עד שענפיו מכירים את הסודות של הכובשים והקדושים, הנביאים והעוברים...  היה אם נכנס לסמטאות הישנות מרגישות האבנים שעושות עולם שלהן, ושכותרות שנשארו דבוקות לא הוזזו קצת על מנת לאפשר לו לעבור מתחתן... לא היה רק פוליטיקאי או מנהיג, אלא היה דומה למנזר ישן שיצא מספרי המיתולוגיה כשהוא נושא את מפתחות העיר שאבדו בין אצבעות המלכים והשליטים והחיילים....

היה בנו של סיידן העיר הישנה .. ששמרה על שמות רבים במשך הדורות.,, פעם נקראה איליה כאשר השמיים היו קרובים לאדמה, ופעם היא נקראה אורשלים , כאשר תפילות בני האדם התמזגו בדמעות הנביאים, ופעם הייתה עיר השלום שמעולם לא חוותה שלום, ופעם הייתה פנינת המזרח שנהיינו נלחמות ביניהן כמו זאבים המתקוטטים על ירח בודד בלילה קודר...  אך הוא הבין שהשמות הן רק חופות שהערים מחפשות, ואילו הנשמה נשארת אחת ... . ולכן הוא המשיך לשאת את נשמתה על כתפיו, כמו שמנשלטים נשאים את ילדיהם בורחים מהסערה... 

והיה יודע שיש לערים לבבות סודיים, ושהלב של איליה לא היה רק בכיפות ובחומות, אלא בבתים ששומרים על הזיכרון מהעלמות ... ולכן בית המזרח היה יותר מבניין אבן ישן.. היה דומה לטירה מעידן אחר, או לאוהל אחרון שנותר מואר באמצע מדבר ארוך של אפלה .. שם בבית ההוא שהיה יושב כמו שומר זקן על גבולה של חלום , העיר הייתה משיבה את קולה בכל פעם שהשקט היה מנסה לחנוק אותה ..  היה בית המזרח דומה למראה גדולה שבה העיר ראתה את פניה האמיתיות הרחק מהמכסים שהכנסוּה במלחמות ובמפות ובחיילים...  לא היה הבית רק מקום פוליטי כמו שחשבו הזרים, אלא היה מקדש קטן לזיכרון, ונמל שבו שטו הסבינות של הסיפורים הבאים מהגרים ...  הקירות שלו ידעו את שמות האמהות שהמתינו לבניהן, ושמרו את ההד של הישיבות הארוכות שהיו דומות לפגישות של חכמים ששואפים להציל עיר מטביעה ... היה המוזמן פנימה מרגיש כאילו הוא נכנס ללב העיר עצמה, לא לבית רגיל ... אפילו החלונות נראו כמתבוננים בסמטאות עצובות בכבוד, כאילו הם יודעים שהמפות החדשות מנסות לעקור את המשמעות מהמקום ... 

היה השומר האחרון של איליה.. נע בבית המזרח כמו שנזיר ישן בביתו האחרון... שם קולו היה עולה ואומר שהעיר הזאת לא למכירה, ולא פריט על שולחן משא ומתן חולף, אלא רוח של עם שלם... היה חוזר ואומר שתשתית המקום אינה אומרת שהיא סכסוך על אבנים בלבד, אלא סכסוך על קיום, תודעה וזיכרון... והיה אומר שהדבר המסוכן ביותר שיכול לקרות הוא שהאנשים יתרגלו להפסד, ויקבלו את ההעדר כמו גזירה נצחית... 

היה דומה לסלאח א-דין כששב מעשן המלחמות כדי להחזיר לעיר את פניה, אך הוא לא היה בעל צבא אבירים ולא דגלים משיה...  היה נשקו המילים, הסבלנות והזיכרון... היה יודע שהערים אינן נופלות רק כשנכנסות אליהן צבאות, אלא כשאזרחיהן מאבדים את היכולת לזכור אותן..  ולכן הוא שמר על הזיכרון יותר משהוא שמר על האבנים...  היה מפוחד על הסיפור יותר מהפחד על הקירות, כי הקירות עלולות להיהרס ואז לשוב, אבל אם הסיפור ימות לא יישאר דבר פרט לריק ... היה הולך בסמטאות העיר כמו כהן סומרי במקדש ישן, יודע שכל אבן נושאת אגדת כל חלון מחסה תפילה וכל מדרגות אבן ראו את צעדי הנביאים והחיילים, האוהבים והצלובים . . והיה כאשר הוא דיבר על העיר הרגשת שהיא לא מקום אלא יצור חי, נושם, סובל, מזדקן ומקשה. זה היה בעיניו אישה זקנה הלובשת בגדי גשם וישבת ליד שער הזמן מחכה לבניה שטעו במקלטים ...  והוא מאמין שהעוברים בעיר הם חומת העיר האמיתית. לא ראה את הגבורה רק בסיסמאות גבוהות, אלא בנוכחות האנשים בתוך בתיהם, בהפתחת החנויות הישנות בכל בוקר, בקולות הילדים כשהם רצים ליד החומות, ובאישה שתולה כביסה על מרפסת המשקיפה על הצער. היה אומר שאלה שנשארים בעיר הם הכתובים את ההיסטוריה האמיתית שלה, ושנוכחות עצמה היא צורת מאבק. ולכן הוא המשיך לקרוא לאנשים להאמין בחיים כמו שהטובע מחפש על קלף אחרון באמצע הים...

וכשנעלם מגן הזיכרון , נראתה העניינים כאילו אחד עקר את אחד העמודים של המקדש הנסתר שהיה מחזיק את רוח העיר ... לא היה מותו של איש בלבד, אלא נראה כאילו הזמן עצמו כשל ונפל ..  לאחריו הסמטאות נהיו קשות יותר, והחלונות נסגרו מוקדם, והכיפות נראו כאילו הן שוחות לבדן בשמיים רחוקים ולא שומעות את התפילות... גם הרוח שעברה על החומות איבדה משהו מתוך קולה, כאילו חיפשה אותו בין הפנים ולא מצאה... 

ואחר כך גם בית המזרח נהיה כמו ארמון שכח באגדה ישנה ... הדלתות שזמזמו בצעדים נמסו בדממה, והמסדרים שהשמרו את קולות הדיונים הארוכים נראו כאילו הם איבדו את פעימותיהם... היה הבית דומה לאוניה גדולה שנחתה פתאום בנמל השכחה. וכאשר נסגר, רבים הרגישו שהעיר ממש סגרה חלון שהיה נושם ממנו... לא היה סגירת בית המזרח סגירה לבניין, אלא ניסיון לחנוק את המשמעות שהוא מייצג, המשמעות שאומרת שלעיר הזאת יש את תושביה הזכרות שלה וליבה שלא ימות...

לאחר מותו השתררה החשיכה במסדרים הישנים כמו דיו שחורה שנשפכה על גוּבּה מקודשה... נעשו הזרים יותר רבים מבעלי המקום, והאבנים למדו שפה אחרת שאינה דומה לקול המואזינים ולא לפעמוני הכנסיות. היה ההיעדר מתגנב באיטיות כמו שהחלוד מתגנב לחרב מוזנחת... וכל דבר נראה כאילו הוא מתהפך למוזיאון גדול של זיכרונות, עיר תלויה בין חיים לאגדה, בין תפילה לחורבן ...

הייתה העיר לאחריו דומה לטורקיה אחרי השרפה שלה, עומדת על האפר ומנסה לזכור את פניהם של מתים שקרב עליהם ... והאנשים הלכו בשווקים שלה כמו שניצולים מהמבול, נושאים שאריות את שמותיהם על כתפיים עייפות. לא היה עוד מי שמרים את קולו כמו שעשה, ולא מי שאוסף את שאריות הסיפור כמו שאסף. כולם דיברו על המקום, אבל רק מעטים ידעו את רוחו כמו שהוא הכיר... 

היה דומה לגילגמש במסעו הארוך לחיפוש אחרי הנצח, אבל ידע שהנצח האמיתי לא נמצא בגוף אלא בכתובת שהאדם משאיר בזיכרון עירו. ולכן נותר שמו תלוי באבנים ובקולות הסוחרים ובמשחי הלחם העולה מתוך התנורים של העיר הישנה. אפילו הילדים שמעולם לא ראו אותו שמעו עליו כמו ששומעים אנשים על אבירים ישנים ששמרו על הערים מפני נפילה.

ובער nights, when the mist covers the city walls, it seems as though he is still there, walking near the old doors, checking the guards, patting the shoulders of passersby, and whispering to the stones not to forget their names ... as though his soul transformed into a spirit hovering above the domes, the stone staircases and the ancient trees... And as if the city itself preserved his voice in its hollows like the seas preserve the echoes of the sunken ships.

פייסל אל-חוסיני הבין מה שלא הבינו רבים. הבין שהעיר אינה רק קרב על האדמה, אלא קרב על המשמעות. ושמי שאיבד את משמעות העיר מאבד אותה גם אם הוא נשאר עומד על אבניה. ולכן הוא המשיך להילחם כדי שהסיפור יישאר חי, כדי שהאנשים יוכלו לכנות את הדברים בשמותיהם הישנים, כך שהסמטאות לא יהפכו למפות תיירותיות חסרות נשמה. והיה חוזר ואומר שהעיר אינה זקוקה לבכי עליה כמו שהיא זקוקה למי שחי בה, מגונן על זכרונה ומונע לעקור אותה מלבבות תושביה.

ידע שהערים הגדולות דומות לפניקס, נשרפות ואז חוזרות מן האפר, אבל פחד שיבוא יום שבו הפניקס לא ימצא אפר לחזור ממנו ... ולכן המשיך לשאת את העיר בליבו כמו שהאנשים נשאים תפילה אחרונה בעידן של הרס. היה מודע לכך שסוחרי המקום מתחילים תמיד לגנוב את הזיכרון, משנה את השמות, מוחק את הסיפורים, משנה את המקודש לתמונה חולפת בתמונה תיירותית ... לאחריו הלילה נהיה ארוך יותר ... והמסגדים נראו כאילו הם קוראים לתוך חלל רחוק ... והעצים העתיקים בחזיתות הישנות דימו זקנים הממתינים לבנים שלא יחזרו. ואפילו היונים שטסו מעל הכיפות נראו כאילו איבדו את דרכם. העיר החלה להיכנס באיטיות לבידוד הדומה לבידודם של המלכים המובסים באגדות ישנות.

ובכל זאת, נותר בו משהו. נותר בקולות הדאבנים העדינים שמגיחים מהחנויות הישנות, ובספרים המאובקים על המדפים, ובעיניים שעדיין מביטות אל השמים בעקשנות למרות הכול. נותר בעקשנות של העיר עצמה, זו שדומה לאישה שאינה מתעייפת מלחבוש את פצעייו ואז עומדת מחדש.

היה פייסל אל-חוסיני יודע שהערים אינן מתות בבת אחת, אלא מתות כשאזרחיהן מפסיקים לחלום עליהן. לכן המשיך עד ימיו האחרונים לזרוע את החלום בלבבות כמו שהאיכר זורע את זרעיו באדמה מאוימת בייבוש. האמין שהחלום הוא צורת מאבק, ושמי שחולם לא נכנעים בקלות.

היום, כשאתה עובר בסמטאות איליה הישנות, אתה מרגיש שצלו עדיין תלוי בין הקשתות האבניין. כאילו האבנים שומרות על כף רגלו, וכאילו הדלתות הישנות ממתינות שיחזור באחד הבקרים נושא את קולו, חיוכו ונחישותו הישנה. ועל כן כנראה העיר, למרות כל מה שקרה לה, עומדת עד עתה. עומדת כמו עץ זית שמופיעה מהמזג האוויר אך מסרבת ליפול.

וכך הפך האיש לחלק מהאגדה של המקום. לא יסייע עוד להיות שם בשמות בספר או בתמונה התלויה על הקיר, אלא הפך לדמות המתגלה בין המציאות לבין הסמל. הפך לאחד מהאחרים שהופכים לאחר מותם לשומרים נסתרים של הערים הישנות. וכשהאנשים מדברים עליו, הם לא רואים בו פוליטיקאי חולף, אלא כאחרון האבירים שניסו למנוע מהלילה לבלוע עיר שתמיד עמדה בין השמיים לתהום.

ובסופו של דבר, אולי פייסל אל-חוסיני לא היה האדם שלחם וויתר, אלא היה מראה לרוח העיר עצמה. עיר שמתעייפת אך לא מתפרקת, מתעצבנת אך אינה שותקת, ומחריפה בכל זאת עומדת על קצה הזמן, נושאת את שמותיה הישנים בליבה כמו לחטא נצחית נגד השכחה.