"ואק ואק".. כאשר בורחים לקחו את ארצם החולה איתם לאי

ישנם עבודות דרמטיות שצופים בהן לצורך בידור וישנן אחרות שצופים בהן כי אתה מרגיש שהכותב שם את אצבעו בתוך הפצע ישירות. "ואק ואק" היא מהסוג השני; עבודה שנראית בקדמית כקומדיה סאטירית על זרים מהים שהגיעו לאי בלתי ידוע, אך מבחינת העומק היא קרובה יותר למפגש הודאה קבוצתי ארוך עם العقل הערבי לאחר החורבן.

מנדוח חמאדה לא כתב אי דמיוני, אלא כתב על כל האזור שהוא מנסה להתחיל מחדש, ואז נכשל באותה הדרך ישנה.

הרעיון נראה פשוט מאוד: קבוצת אנשים בורחים מן מוות ודיכוי מגיעים למקום ללא מדינה, ללא מכשירי ביטחון, ללא גבולות, ללא היסטוריה כבדה. למעשה, זו הזדמנות יקרה לכל חברה לשוב להגדיר את עצמה הרחק מכל מה שהרס אותה קודם לכן. אך ההפתעה היא שאת אלו לא רק ברחו משיטותיהם, אלא לקחו את השיטות איתם בתוך ראשיהם.

וכאן טמון גאונות העבודה; החייל ב"ואק ואק" לא יכול לראות את החיים מחוץ לרעיון הדירוג. בשבילו, כל מקום זקוק למנהיג, פקודות, ציות ועונשים, אפילו באי שבו אין דבר ששווה לשלוט עליו, הוא מתחיל מיד בניסיון לבנות היררכיה שלטונית חדשה, כאילו שהאדם הערבי גודל זמן רב על כך שהשלטון אינו אמצעי לארגון החיים, אלא מטרה בפני עצמה.

וזה לא רחוק מהמציאות של האזור, לאחר רבות מהמהפכות הערביות, יצאו אנשים בדרישה לבטל את הדיכוי, אך חלק גדול מהם חיפש רק "גרסה חדשה" למנהיג, לא רעיון חדש לשלטון, כאילו שהחברות שחיו זמן רב תחת שלטון צבאי לא יודעות עוד איך לדמיין את עצמן מחוץ לדמות "המנהיג ההכרחי".

מהצד השני, מתגלה השמאלי החולם על צדק מוחלט וחלוקה שווה לכל דבר, מדבר על חברה חדשה ללא מדרגות, אך אתה מרגיש בהדרגה שהרעיון עצמו משתנה לדיבור תיאורטי יפה יותר מאשר פרויקט בר-קיימא, דומה מאוד למפלגות ערביות שנותרו במשך עשורים לדבר על ההמונים בעוד שהיו רחוקות לגמרי מהאנשים האמיתיים.

ובכן, איש הכספים, אולי הוא הדמות הכי ריאליסטית בסדרה, דגם ערבי זה שרואה הכול מנקודת המבט של רווח והפסד, בדיוק כמו דמות מסעוד בסדרת הטגריבה, אפילו האסון עצמו הופך אצלו להזדמנות השקעה, דומה למחלקה שלמה שהופיעה לאחר מלחמות ערב; עשירי המשברים שצברו עושר מהרס הערים והאנשים, מהסחר במעברים, והברחות דרך המנהרות ועזרה, ואפילו דם לפעמים.

ואז מגיע האסלאמיסט הפוליטי, לא כייצוג של הדת, אלא של תנועות שהגבילו את הדת למראה ולסמכות מוסרית על אחרים. הדמות הייתה מאוד חכמה כי לא הוצגה כשטן, אלא כאדם מלא בסתירות. מדבר על קדושה בעוד שהוא חי את השבריריות שלו, ומחזיק בצורת החיצונית כי הוא מפחד מהחלל הפנימי שלו, ואולי כאן רצה הכותב לומר שחלק מהזרמים לא חיפשו תמיד את ישועת החברה כמו שחיפשו את הבטחת הישרדותם בתוכה.

אפילו עורכת הדין, שלפני כן נראתה כקול החירות והשכל, משתנה בהדרגה לדוגמה אחרת של האדם שרוצה את החוק לפי המידות האישיות שלו, חירות כן, אבל בתנאי שתשרת את אמונותיו ואת הטראומות האישיות שלו.

היפה ב"ואק ואק" הוא שהדמויות אינן רעות לחלוטין ולא אמיצות לחלוטין, אלא תערובת מבולבלת הדומה לנו לגמרי, וזהו כוח נדיר בדרמה הערבית; כי העבודה אינה מחלקת גבירות מוסריות, אלא מציבה את כולם מול הראי.

אחת מהמשפטים החשובים בסדרה נאמרה על ידי דמות מושחתת, המחפשת תמיד אחרי אדונה, ואמרה בפשטות מפחידה:

"החברה מחולקת לשני רמות... ועד שהרמה העליונה תישאר קיימת, יש ליצור רמה תחתונה מושחתת שנהנית משלטונה ועינויה".

זו אינה רק משפט דרמטי, אלא סיכום מדויק של הקשר בין השלטון לחברה בהרבה מהמדינות הערביות, השיטות אינן חיות רק בכוח, אלא בשכנוע האנשים שמקומם הטבעי הוא למטה, ושפחד הוא בטוח יותר מחירות.

אך הדבר המסוכן ביותר ש"ואק ואק" אומר אינו על השלטון אלא על האנשים עצמם.

חלק מהדמויות, למרות שהן הפכו חופשיות לגמרי לראשונה, התחילו לחפש מיד אדון חדש, כאילו שהחירות עבורן היא מצב מבלבל ולא טבעי, וזה דומה מאוד לחברות שיצאו מדיכוי אבל נשארו מפוחדות מקבלת החלטות בעצמן, כך שהחליפו את פסלים הישנים בפסלים חדשים.

הסדרה כאן לא שואלת מדוע השיטות נכשלו רק, אלא גם מדוע האנשים נכשלו להיפטר מהרעיון של "העדר". מדוע תרבות הציות נותרה חזקה יותר מהרעיון של שותפות? ומדוע אנחנו עדיין מחפשים תמיד מנהיג משיחי במקום לחפש חברה בוגרת?

"ואק ואק" אינו מציע תשובות מוכנות, אלא מציב את השאלה החשובה ביותר: האם אפשר לבנות מדינה חדשה עם מחשבה ישנה?

ואולי זו היא מהות העבודה כולה; הבעיה לא הייתה מעולם באי, ולא אפילו בספינה הטובעת... הבעיה הייתה בעומס המחשבתי והנפשי שהניצולים לקחו עמם לחוף החדש.

ולכן נראה ש"ואק ואק" הוא עבודה על סוריה, על מצרים, על עיראק, על פלסטין, ועל כל מקום ערב שניסה לשרוד מהחורבן, וגילה שהחורבן הגדול יותר שוכן בתוכו כבר זמן רב.