הרשות הפלסטינית כישות מתלויה ... לא מדינה אפשרית ולא קריסה מותרת ..

שאלת הקיום או הקריסה בהקשר של הקשר בין ישראל לרשות הפלסטינית אינה שאלה ישירה, אלא נוגעת לטבע התפקיד הפוליטי שישראל רוצה להקנות לרשות בתוך המבנה העמוק של הכיבוש עצמו... כאן טמונה הבעיה המרכזית... ישראל אינה רואה ברשות פרויקט ריבוני מעבר או פרק זמן שסופו הגיע או נתקל בקשיים, אלא כצורת שלטון מדודה, שהתכנים הלאומיים שלה רוקנו בהדרגה כדי להפוך אותה לכלי לניהול האוכלוסייה הפלסטינית במסגרת שליטת ישראל על הקרקע....

הדילמה אינה בכך שישראל חותרת תחת הרשות, אלא בדרך שבה היא עושה זאת... היא לא שואפת להרוס אותה לחלוטין, שכן קריסתה המלאה משמעותה קריסת הצורה של ניהול הכיבוש בעלות נמוכה, ותביא לשחזור שאלת הכיבוש בצורתה הגלויה והישירה מול העולם... לעומת זאת, היא אינה מאפשרת לה להתפתח באופן טבעי לכדי ישות פוליטית המחזיקה בתנאי ריבונות ועצמאות. מה שישראל רוצה זה רשות שנמצאת באזור האפור שבין קיום לאי קיום.. קיימת די בכך כדי לשאת בעול המנהלי, הביטחוני והחברתי, וחלשה די כדי שלא להפוך למוקד החלטות לאומיות עצמאיות.

זוהי לא סתירה חולפת, אלא מהות התפיסה הישראלית מזה זמן רב... הפרויקט הישראלי, במיוחד בתצורתו הימנית המודרנית, אינו פועל יותר באופק של פתרון פוליטי כפי שהיה מקודם בעשור ה-90, אלא בתוך אופק ניהול הסכסוך ופירוק אפשרות הפתרון... במובן אחר, ישראל אינה רואה ברשות כתחנה זמנית בדרך למדינה הפלסטינית, אלא כאמצעי להקפאת הקמת המדינה הפלסטינית תוך שמירה על אשליית התהליך הפוליטי.

ולכן, מדיניות ישראלית עשויה להיראות כמי שמייצרת מצב פלסטיני נכה מבנית... הבעיה איננה רק לחצים כלכליים או צעדים ביטחוניים או התרחבות התנחלות מבודדת, אלא בנייה שלמה המטרתה למנוע כל יכולת פלסטינית עצמאית, פוליטית כלכלית או גיאוגרפית... ההתנחלות כאן איננה רק פרויקט נדלני או אידיאולוגי, אלא אמצעי לפירוק המרחב הפוליטי הפלסטיני עצמו... כאשר יהפוך הגדה המערבית לגושים גיאוגרפיים מפורדים, הנתונים לרשתות מורכבות של שליטה צבאית, התנחלויות וכבישים עוקפים, יהיה שיח על ריבונות ריק מתוכנו הממשי.

ישראל אינה זקוקה בהכרח להכרזה רשמית על סיום פתרון שתי המדינות, שכן היא פועלת מדי יום על פירוק תנאי האפשרות של פתרון זה בשטח... זהו נקודה חשובה מאוד... הפרויקט הישראלי המודרני כמעט שאינו פועל בדרך של החלטות חשובות, אלא דרך הצטברות איטית של עובדות... הסיפוח אינו מתבצע בבת אחת, אלא דרך הפיכת הכיבוש למצב קבוע וטבעי, ודרך העברת השליטה הישראלית ממצב חריג למבנה יציב ומוסדי... בהקשר הזה, הופכת הרשות הפלסטינית לישות תלויה בין שני תפקידים סותרים... היא חייבת מקומית לייצג שאיפה לאומית של עם הנתון לכיבוש, אך היא נתונה לחוץ לרשת של הגבלות המונעות ממנה לחרוג מהתפקיד המנהלי והביטחוני המוגבל... וסתירה זו היא שמסבירה את מצבה המתקלף המתמשך של הרשות מבחינת הלגיטימציה והאפקטיביות גם יחד... וישנה בעיה עמוקה יותר שישראל הצליחה בהדרגה להגדיר מחדש את הסכסוך עצמו... במקום להישאר סכסוך על אדמה, ריבונות וזכויות לאומיות, דחף אותו לרמה נמוכה יותר הקשורה בניהול אזרחי, כלכלה ושיפור תנאי החיים היומיומיים... ורק אז נשאר הכיבוש חלקית בלתי נראה, או לפחות פחות בולט בצורתו הקלאסית, בעוד ששלטון הפועל נשאר ביד ישראל... הגבולות, המעברים, הכלכלה, המרחב החיוני, המים, הביטחון, התנועה, ואפילו הזרמים הכספיים של הרשות עצמה.... מה שהכי מסוכן במבנה הזה הוא שהרשות הפכה למקום התלוי בכיבוש כדי לשרוד, בעוד שהכיבוש תלוי בה לשם יציבות... וחלופה זו ההפרה היא המאפשרת לישראל לדאוג ליחלש את הרשות ולא להפיל אותה... היא רוצה אותה חלשה תמיד, פוחדת תמיד מהקריסה הכלכלית והפוליטית, ואינה מסוגלת לקבל החלטות אסטרטגיות עצמאיות. ולכן הכספים המתקבלים מהמעבר הפכו לאמצעי לשליטה פוליטית, והכלכלה הפלסטינית הפכה לכלכלה תלויה ומותנית, והמשבר הכלכלי הפך למציאות כמעט קבועה ולא למצב חירום... הרשות כאן אינה מתמודדת רק עם משבר משאבים, אלא עם משבר שלם... כאשר הרשות אינה שולטת בגבולותיה, אינה מסוגלת להגן על אדמתה, אינה ריבונית על כלכלתה, וללא אופק פוליטי אמיתי, היא הופכת בהדרגה לרשות סמויה המנעה קהילה מוקפת בתוך מערכת שליטה רחבה הרבה יותר ממנה... וזה מה שהופך את השאלה על עתידה לשאלה קיומית, ולא מנהלית... והדבר המוביל יותר הוא שישראל עצמה נראית כלא מעוניינת בפתרון המצב הזה... היא לא רוצה לחזור לכיבוש ישיר יקר, אך גם אינה רוצה את לידתו של ישות פלסטינית מושלמת... ולכן היא מנהלת את מצב ה״לא פתרון״ כאופציה אסטרטגית... נקודה זו היא מרכזית להבנת השכל הפוליטי הישראלי הנוכחי. במקום לחפש פתרון סופי, מתמודדים עם הזמן כאלמנט פוליטי בפני עצמו... ככל שעובר הזמן בנסיבות הנוכחיות, פוחתת אפשרות המדינה הפלסטינית, והשליטה הישראלית מעמיקה, והעולם מתרגל בהדרגה עם המצב הקיים... ולכן נראה שהרשות הפלסטינית כמו מוקפת בתוך משוואה בלתי אפשרית... אם תנסה להיפרד מהמגבלות המוטלות עליה, היא מתמודדת עם סכנת קריסה כלכלית ופוליטית, ואם תמשיך תחת התנאים הקיימים, תתקלף בהדרגה מבפנים ותאבד את משמעותה הלאומית. זו אינה רק משבר ביצוע או אנשים, אלא משבר מודל שלם... ובעמק, אי אפשר להבין את המדיניות הישראלית כלפי הרשות מבלי להתייחס לשינוי הרחב יותר במחשבה הפוליטית הישראלית עצמה... הציונות המסורתית חיפשה לגיטימציה בינלאומית דרך פרויקט מדינה בגבולות יחסית ברורים, אך הצורה הנוכחית נוטה יותר לדגם שליטה פתוח... אדמה ללא נסיגה מלאה, ותושבים ללא זכויות ריבוניות מלאות... וזה מסביר מדוע מתרחבת ההתנחלות במקביל לשמירה על הרשות, ומדוע מדברים על חיזוק הרשות כלכלית בזמן שנעשה בהפך פוליטית ולאומית...

ישראל אינה רואה ברשות שותפה פוליטית כמה שהיא רואה בה חיץ המונע פיצוץ כולל, ואמצעי לארגון המרחב הפלסטיני מבלי לאיים על המבנה הקולוניאלי הקיים.. ולכן, היא רוצה רשות המסוגלת למנוע כאוס, אך היא אינה יכולה ליצור שחרור... היא רוצה רשות הידועה בכוח לנהל את האוכלוסייה, אך לא יכולה להפוך את הקיום הזה לפרויקט ריבוני.. אך משוואה זו נושאת בתוכה סתירה חמורה... החברות לא נותרות לנצח במצב של השהיה היסטורית... אי אפשר להפוך עם שלם למעטפה מנהלית או ביטחונית מבלי לגרום להפקות חוזרות בשיטות שונות... ומה שנראה כיום לישראל כמו יציבות יחסית עלול להתממש ברגע לשבר כללי במערכת שבנתה במהלך העשורים האחרונים. כי מהות הסכסוך לא הייתה מעולם על שיפור תנאי הניהול, אלא סביב שאלת החירות, הריבונות והקיום הלאומי. וכל ניסיון לעקוף שאלה זו או להקפיאה אינו מוחק אותה, אלא מייצר אותה מחדש בצורה מורכבת יותר ובחות אולטימטיבי... ולכן, הדבר המסוכן במצב הנוכחי אינו רק המשך הכיבוש, אלא הפיכת הכיבוש עצמו למבנה קבוע שמטרתו לייצר ישות פלסטינית חסרת אפשרות להפוך למדינה, וחסרת אפשרות גם לקריסה מלאה... כלומר, ישות החיה במצב של קיום נתלה, שאינו מאפשר לה חיים פוליטיים טבעיים, ואינו משאיר לה את זכות המוות והמעבר.