מהמיזם לשחרור למבנה הניהול .. קריאה ביקורתית בשינויים של התנועה הלאומית הפלסטינית אחרי אוסלו

דיון זה אינו נובע מרצון בוויכוח או ברישום עמדות, אלא ניסיון לחדש את הסדר במחשבה ובתובנה פוליטית, ולשים דברים על דיוקם ברגע פלסטיני שבו יש צורך דחוף לבחון באופן כולל את כל הניסיון הלאומי. השאלה היום איננה עוד סתם מחלוקת בין רשות לאופוזיציה, ולא סתם הבדל בהערכות פוליטיות, אלא משבר עמוק הנוגע לאופן ההבנה של המיזם הלאומי עצמו, ומגבלות הדרכים שהובילו את התנועה הלאומית הפלסטינית למצבה הנוכחי.

מכאן, כי טקסט זה מגיע כהמשך למצב דיאלוגי פתוח, שיכול, אם יילקח ברצינות, לתרום לשיקום הספסופים הפוליטיים על בסיס הלוגיקה של השחרור וחוקיו, ולא על בסיס ההתחפרות מאחורי החפירות של הגורמים ולתודעה הקלאסית של הפילוג הפלסטיני. התנועה הלאומית הפלסטינית, עם כל מרכיביה, מופיעה היום מוזמנת יותר מתמיד להעריך מחדש את ניסיונה הפוליטי והארגוני בהתבסס על המציאות הקיימת, ועל התוצאות שהובילו אוסלו ומה שאחריה בשינויים שפקדו את המבנה הלאומי כולו.

הדיבור כאן אינו נוגע להוקעת צד אחד וזיכוי אחר, אלא בניסיון להבין כיצד עברה התנועה הלאומית בעקביות מהמיזם לשחרור לאומי למבנה פוליטי המסתובב סביב הניהול, הפילוג וההתאמה לתנאי המציאות שהفرضו על ידי הקולוניאליזם. לכן, כל ניסיון רציני לצאת מהמבוי הפלסטיני הנוכחי לא יכול להסתכם בביקורת כלפי הרשות או התנגדות למדיניותה, אלא צריך לפנות לשיקום התנועה הלאומית עצמה, פוליטית, ארגונית ומחשבתית, על יסודות שמחזירים כבוד ללוגיקת השחרור כהקשר המארגן עם הכיבוש, ולא ללוגיקת הרשות וניהול האוכלוסייה תחת שלטון קולוניאלי.

בהקשר הזה, הסוגייה של (רשות ואופוזיציה) איננה רק הפשטה פוליטית פשוטה, אלא היא הפקה ישירה, גם אם בשפה ביקורתית, של הלוגיקה שהוקמה על ידי אוסלו עצמה. ההסכם לא הגדיר מחדש את הפלסטינים כעם שנלחם במאבק שחרור פתוח מול מערכת קולוניאלית עקשנית, אלא הוא עיצב אותם כקבוצות פוליטיות המתמודדות בתוך מסגרת של (שלטון עצמי) מוגבל ריבונות, המוכתב במקור על ידי תנאי הכיבוש והניהול הבטחוני והכלכלי שלו... ובתוך ההגיון הזה, השאלה הופכת מ: איך מתמודדים עם הקולוניאליזם? ל: מי מנהל את האוכלוסייה? ומי מחזיק בלגיטימיות הייצוג בתוך המבנה הקיים? וכך נכללת הפוליטיקה הפלסטינית בתחרות בין רשות לאופוזיציה, בעוד שמהות הקשר הקולוניאלי נשארת מחוץ למעגל האחריות הייעודית... הרשות כאן איננה רק מדינה חסרה, אלא פונקציה מנהלתית בתוך מערכת השליטה, ואופוזיציה לרוב מגדירה את עצמה בהתאם לפונקציה זו ולא מחוץ לה.... והמסוכן ביותר הוא שהדואליות הזו מפיקה תודעה פוליטית רואה את הפלסטינים כבעלי תפקידים בתוך מערכת שלטון, ולא כקבוצת שחרור לאומי הממשיכה להתמודד עם עקירה, התנחלות ודומיננטיות קולוניאלית מתמשכת. לכן, קראו לקונספטים הנלקחים ממדינות יציבות, כמו משתפים ואופוזיציה, סבבים ולגיטימיות ממשלתית, מבלי לפרק את ההקשר הקולוניאלי, לא יביא אלא לעיוות המבנה המקורי של המאבק... מערכת הכוחות בין המColonizer למושלט... ובמשמעות זו, השגת ההיגיון של אוסלו לא מתחילה רק מביקורת כלפי הרשות, אלא מביקורת השפה הפוליטית עצמה שהטילה אוסלו על הפלסטינים, כאשר הפילוג הפנימי הפך למרכז הנוף, בעוד ששאלת השחרור עצמה הורחקה לשולי. עם זאת, ביקורת זו נשארת חסרה אם היא מגבילה את האחראיות לגורמים שחתמו על אוסלו או ניהלו את מוסדותיו בלבד, שכן הכוחות הפלסטיניים שהתנגדו להסכם ולתוצאותיו נושאים גם הם באחריות היסטורית ופוליטית לגבי המצב המדובר, לא משום שהם לקחו חלק בהקמת המסלול עצמו, אלא משום שהם נכשלו לייצר אלטרנטיבה לשחרור המצליחה לעבור את תנאיו ולבנות מחדש את המיזם הלאומי על יסודות חדשים.

בניסיונות שחרור, אין די להכריז על סירוב כהערכה מוסרית או רטורית, שכן הלגיטימיות של כוחות השחרור נמדדת ביכולתם לבנות איזון כוחות שונה, לארגן את החברה סביב אסטרטגיית התנגדות ממושכת, ולהציג חזון פוליטי המאריך מעבר לניהול הפילוג או ההשקעה בו. עם זאת, חלק גדול מהאופוזיציה הפלסטינית נכנס בהדרגה פנימה למבנה עצמו אותו טוען שהוא אינו מסכים לו, נכנס למוסדות הרשות בצורה ישירה או עקיפה, והיכנע לפעימותיה הפוליטיות והכלכליות, או חזר להפיק את לוגיקת החלוקה שלה המבוססת על חלוקת השפעה וייצוג... ובחוקי תנועות השחרור, החיסרון לא נשאר חיסר. כאשר כוחות ההתנגדות נכשלות לבנות אופק לאומי כולל, ההתנגדות עצמה הופכת לכלי באיזונים פנימיים, ונספגת בהדרגה בתוך המערכת הקיימת, גם כשהיא מעלה את הנרטיב המנוגד לו. כך, המשבר הפלסטיני הפך לא רק למשבר (רשות), אלא למשבר תנועה לאומית שלמה שאיבדה בהדרגה את יכולתה להגדיר את עצמה מחדש כתנועת שחרור, ועברה, עם רשותה ואופוזיציה, משאלת השחרור לשאלת הניהול, ומפרויקט השחרור הלאומי לסכסוך על המקום בתוך המבנה שנבנה על ידי הקולוניאליזם ויש לסדרו מחדש דרך אוסלו... ובכדי להבין לעומק את השינויים הללו, יש לחזור מעט להקשר ההיסטורי של אישור אוסלו. לפני שהוסכם עליו רשמית בתוך המועצה הלאומית הפלסטינית בשנת 1996, נערכו אכן מספר סבבים של המועצה המרכזית הפלסטינית בשנת 1980 ובתחילת שנות ה-90, והמועצה המרכזית למעשה חלפה בהדרגה להיות הישות הפוליטית הממשית של ארגון השחרור בהתחשב בקשיים שהיו קיימים לConvening המועצה הלאומית באופן קבוע. .. והחשוב כאן הוא שהסבב המפני שבו התקיים אוסלו היה הסבב של המועצה המרכזית שהתאספה בתוניס בין 10-12 באוקטובר 1993, כלומר לאחר שבועות מאישור ההסכם בוושינגטון. באותו סבב התקבלה ההחלטה הפוליטית להקים (הרשות הלאומית הפלסטינית) ולהטיל על הוועדה המבצעת להקים אותה. .. אך לפני כן גם, התקיימו סבבים מתמשכים של המועצה המרכזית במהלך שלב השינוי הפוליטי שקדמו לאוסלו, ובכלל זאת הסבבים של 1990 בתוניס, באפריל 1991, באוקטובר 1991, ובמאי 1992.

וזו נקודה חשובה פוליטית, כי המעבר לקראת הפשרה לא התחיל בפתאומיות עם אוסלו כאירוע (נפרד), אלא היה מסלול פוליטי מלא בתוך המוסדות של הארגון מאז סוף שנות ה-80 .. קבלת החלטות הלגיטימיות הבינלאומית, ההכרזה על עצמאות בשנת 1988, המעורבות בכנס מדריד 1991, ולאחר מכן המגעים הסודיים שהסתיימו באוסלו... לכן, השאלה הביקורתית העמוקה אינה רק .. האם הכוחות האופוזיציוניים לקחו חלק במפגש אישור אוסלו? אלא: האם היו כוחות אלה, בפרט הנמצאים בתוך מוסדות הארגון, מסוגלים באמת לחסום את המסלול הפוליטי שהלך ונבנה בהדרגה במשך שנים? ... העובדות מראות כי האופוזיציה בתוך הארגון הייתה קיימת, אך לא הייתה מסוגלת להפיק הפסקה ארגונית או אסטרטגית מהמסלול הכולל... חלק מהכוחות החרימו, חלק התנגדו, חלק נשארו בתוך המסגרות עם הסתייגות, אך בסוף ההלגיטימיות המוסדית עצמה שהפיקה את אוסלו המשיכה לפעול בשם (הסכמה הלאומית). כאן טמונה אחת מהסתירות של הניסיון הפלסטיני: אופוזיציה פוליטית שנשארה, עד למידה רבה, פועלת בתוך המבנה שמרעה את תומכיה... ובסביבות פוליטיות רגילות, המחלוקות נפתרות באמצעות מנגנוני דמוקרטיה ייצוגית: הצבעות, רוב, ומיעוט המחויב להחלטה הקבוצתית ולאחר מכן ממשיך לעבוד באותו המערכת... אך בתנועות שחרור לאומיות, השאלה הולכת ומסובכת יותר, כי נושא המחלוקת לא נוגע רק לתוכניות ממשלתיות או למדיניות כלכלית, אלא לפעמים גם לאופיו של המיזם הלאומי עצמו ולמגבלות הפשרה האפשרית فيه.

ולכן, קריאת קונספטים של (רוב ומיעוט) בתוך ניסיון כמו הניסיון הפלסטיני לא יכולה להיות מכנית או מבודדת מטבע השלב ההיסטורי. כאשר התנועה הלאומית נמצאת במצב של שחרור מקולוניאליזם התנחלותי, הלגיטימיות אינה נמדדת רק על פי ההליכים המוסדיים, אלא גם לפי מידת ההשתלבות של ההחלטה במטרה ההיסטורית של התנועה הלאומית וביכולתה לשמר את האחדות של הקבוצה הלאומית ואת זכויותיה הבסיסיות... מכאן מתעוררת הבעיה שהפכה את אוסלו לעניין: האם היה מספיק שההנהגה מחזיקה ברוב המוסדי בתוך ארגון השחרור כדי להפוך את השינוי האסטרטגי לעבר הפשרה לחיוני לכולם כהחלטה דמוקרטית? או שיש החלטות בתנועות שחרור שעוברים על לוגיקת הרוב המספרי כי הן נוגעות להגדרת הנושא עצמו? ובניסיונות שחרור הגדולים, הלגיטימיות המהפכנית והפוליטית לעיתים קרובות תוקמה על איזון מורכב בין היבט המוסדי להיבט ההיסטורי. הרוב יכול להעניק לגיטימיות הלכתית, אך לא מספק לכאורה לגיטימיות היסטורית אם ההחלטה מביאה לפירוק של המטרות של התנועה או להפקת דומיננטיות קולוניאלית בתוך פורמטים חדשים... ובמילים אחרות, המיעוט האופוזיציוני לא יכול להסתפק בהצהרה של (הטוהר המהפכני) אם נשאר למעשה בתוך המוסדות עצמם, מפיק תועלת מלגיטימיות שלה, ומקבל את הכללים שלה לפעמים ומסרב לתוצאותיה לפעמים אחרות ... ההיגיון של השחרור הלאומי לא מבטל את חשיבות המוסדות, אך הוא מניח שהמוסדות עצמם צריכים להיות כלי لخدمة הפרויקט של השחרור, ולא להפוך למטרה בלתי תלויה מתוך הפרויקט הזה .. ולכן, המשבר של התנועה הלאומית הפלסטינית אחרי אוסלו לא היה רק משבר החלטה פוליטית, אלא משבר משמעות ... האם המוסדות הלאומיים הפכו למסגרת לניהול האוכלוסייה תחת הכיבוש, או האם נשארו מסגרת להובלת הפרויקט של שחרור? וכאשר נוצר ההפרד בין (המוסד) ו(השחרור), הדמוקרטיה עצמה חשופה להתהפך לכלי להוספת לגיטימיות על האיזונים הנוכחיים, ולא על פרויקט השחרור... ובנקודה הזו רואים את הגבולות של הדואליות של רוב ומיעוט בתנועות השחרור ... השאלה אינה נוגעת רק למי שניצח את הצבעה, אלא למי ששמר על תפקיד התנועה הלאומית כתנועה לשחרור, ומי שתרם, בכוונה או שלא בכוונה, להעבירה להיגיון של רשות וניהול והתאמה לתנאי הקולוניאליזם.