מי יחזיר לפלסטין את צחוקתה?

היא צוחקת כמו שצוחקים השדות כשאביב עובר על פניהם, וכמו שצוחקות השיבולים כשהן נוטות לרוח ללא פחד, וכמו שצוחקות האימהות כשילדים רצים בסמטאות הכפרים ובין מטעי התפוזים וזיתים.

לפני שפילסטין הפכה לכותרת קבועה למלחמות ולחדשות דחופות, הייתה חיים שלמים.

ירושלים הייתה אוספת את הפעמונים ואת הקוראים לתפילה בתמונה אחת, ובית לחם הייתה מתייפה לחג המולד כמו שהשמיים מתכסים בכוכבים, והערים והכפרים הפלסטינים קיבלו את החגים האיסלאמיים בשמחה שנשפכה מהבתים, מהכיכרות והשוקים.

האנשים היו חולקים דעות שונות, אך הם נפגשו בשמחה.

והצחוק הפלסטיני היה שוכן בבתים כמו שהאור שוכן בחלונות.

אז באה הנכבה.

לא רק שהאדמה נגנבה, אלא כפרים שלמים נקרעו מהזיכרון החי, והמפתחות הפכו לסמלים, והאוהלים למדינות זמניות שנמשכו עשרות שנים.

המשפחות התפזרו, והגלויות התמלאו בסיפורים, והפלסטיני הלך כשהוא נושא את מולדתו בליבו לאחר שנואש מלהשיאה על שכמו.

ובכל זאת…

הצחוק לא מת.

הוא יצא מבעד לחורי האוהלים, נולד מחדש בשמחות המחנות, ובנחישות של הפליטים לחיות למרות הכל.

אז החלו להתעצב קווי המתווה של המהפכה הפלסטינית.

בעידן שבו רבים האמינו שהנכבה הפכה לגורל קבוע, יצאו גברים ונשים שהאמינו שעמים לא מתים כל עוד הם נלחמים בשכחה.

המבצעים היו צנועים.

אך החלום היה גדול בגודלה של פלסטין.

המהפכה הפלסטינית נשאה את דגל המאבק הלאומי, מנסה להחזיר את הסוגיה לבעליה האמיתיים, ולהחזיר את שם פלסטין לקדמת הבמה של העולם לאחר שנים של אובדן ופיזור.

ואז באה המפלה.

כאילו שהפצע של הנכבה רצה לבדוק שוב את יכולת הפלסטיני לעמוד.

בשנת 1967 נפלה ירושלים המזרחית, יהודה ושומרון ורצועת עזה תחת כיבוש ישראלי, והכאב והאובדן התרחבו.

זו הייתה הלם קשה.

אך באותה נשימה דחפה המהפכה הפלסטינית ללב המראה הלאומית והערבית, והעניקה לה תנופה חדשה שהפכה אותה לכותרת של שלב שלם במאבק הפלסטיני.

אז התעצמה המהפכה, ועמה התעצמו גם ההקרבות, ודפי ההיסטוריה התמלאו בשמות השהידים, האסירים והמגורשים, וקול פלסטין עלה באירועים הבינלאומיים, והעם הפלסטיני היה נוכח במודעות העולם למרות כל ניסיונות ההדחה.

ואז הייתה האינתיפאדה הראשונה.

ואז יצא האבן מידו של הילד כדי להכות בתמונה של הכיבוש מול העולם.

וגילינו שעמים יכולים להיות חסרי מגינים מאויביהם, אבל לא חסרי יכולות מהם.

זו הייתה אינטיפאדת הכבוד והנחישות של העם, ולמרות שפלסטין דיממה, היא חיוכתה.

כי התקווה עדיין הייתה חיה.

ואז נולדה הרשות הלאומית הפלסטינית.

אז חזרו אלפי המגורשים לארצם, ודגלים פלסטיניים התמראו מעל המוסדות, והרגישו האנשים שחלום המדינה כבר לא היה סתם משאלה רחוקה.

הרחובות התמלאו בשירים הלאומיים.

והבתי ספר התקבצו בתלמידים.

והחלומות של הדורות החדשים התעצמו.

והפלסטיני ניסה לבנות את חייו על אדמה ששוב נתונה תחת כיבוש.

ואז באה אינתיפאדת אל-אקצא.

ואז התעורר הכעס הפלסטיני מחדש.

והרחובות התמלאו בהתנגדויות.

והמראה הפך לאחת התקופות הכי מדממות ומסובכות בסכסוך.

אלפי שהידים ופצועים נפלו, הערים הפלסטיניות עברו לפלישות, מצור והרס, וחזרו תמונות הכאב לרחף על הבתים הפלסטיניים.

אך הפלסטיני נשאר נאמן לזכותו לחירות, למרות המחיר הכבד.

ואז המשיך הכיבוש לשנות את הכלים שלו.

פעם עם מחסומים.

ופעם עם התנחלות.

ופעם עם חומות.

ופעם עם ניסיונות לדחוק את הכלכלה והתקווה יחד.

ואז באה הפיצול.

ולא היה זה אחד מהפרקים הכי כואבים בסיפור הפלסטיני.

כי המולדת שהחזיקה מול הנכבה, המפלה, המהפכה והאינתיפאדות, מצאה את עצמה מול פצע פנימי כבד.

הגאוגרפיה התפצלה.

והעמדות התרחקו.

והפוליטיקה התעייפה.

והסוגיה ברוב המקרים הפכה לשבויה של הסכסוכים במקום להיות מצפן לכולם.

וכניסת השנים, חגגו תופעות השחיתות בכמה פינות, והקטנו היעילות בכמה מקומות, והצטברו המשברים הכלכליים והחברתיים על כתפי האנשים.

והפלסטיני התמודד עם שני שאלות יחד:

איך להגן על מולדתו?

ואיך להגן על לחם חייו, כבודו והעתיד של ילדיו?

ואז בא השביעי באוקטובר.

והמנוף כולו התפוצץ בו זמנית.

ופלסטין נכנסה לפרק חדש של כאב שמעבר ליכולת של המילים לתאר.

מלחמה הרסנית.

וערים מוכות.

ותרבויות שלמות נעלמו מרשימת החיים.

ולאלפי ילדים התבגרו שנים רבות בימים ספורים.

ואימהות מחפשות את ילדיהם בין החורבות.

וסצנות של מוות והרס יישארו חרוטות בזיכרון הפלסטיני לדורות רבים.

אפילו החגים לא נשארו כפי שהיו.

כמה עצי חג מולד דלקו בעוד הלבבות כבויים.

וכמה ברכות חג עלו בעוד הבתים שקועים בעצב.

וכמה ילדים לבשו את בגדי החג enquanto חיכו לאב או אם או אח שלא יחזרו.

כאן עומדת פלסטין היום.

מעול עם עייפות.

עמוסה בפצעים.

מוקפת במשברים.

אך לא נשברה.

כי העם הזה שעבר את הנכבה, המפלה, נלחם במהפכות, ובנה את מוסדותיו תחת כיבוש, נשא את הפיצול, מלחמות ומצור, עדיין יכול לעמוד.

ולא פוסקת השאלה הגדולה:

מי יחזיר לפלסטין את צחוקתה?

האם החוסן הפוליטי עושה זאת לבד?

האם הכנסים, הנאומים והסיסמאות עושים זאת?

או שמא הם המכילים הנסים שאנחנו מחכים להם בכל בוקר?

האמת היא שצחוק פלסטין לא יחזור בהחלטה חולפת.

הוא יחזור כאשר הפלסטיני יהפוך לתמיכה לאחיו הפלסטיני.

וכאשר האינטרס הלאומי יתקדם על פני האינטרסים הצרים.

וכאשר השירות לאנשים יהפוך לאחראיות ולא לסגולה.

וכאשר החוק יהיה מעל לכולם.

וכאשר ייאבקו בתופעות השחיתות בכל מקום.

וכאשר הגבר הפלסטיני יאפשר כמו שיוחלף את הסוגיה הפלסטינית.

הוא יחזור כאשר הילד ירגיש בטוח.

והצעיר בתקווה.

והאם בשקט.

והזקן שיש לו תרומתו לא הולכת לאיבוד.

כי פלסטין לא הייתה יום אחת רק אדמה שאנחנו רוצים לשחרר.

היא הייתה ותישאר אדם שאנחנו רוצים לחיות בכבוד.

מולדת שאנחנו רוצים שהיא תשמח.

ועם שמגיע לחיות לאחר כל הכאב הזה.

פלסטין לא מחפשת היום ניסים…

בהשוואה לחיפוש אחר בניה מאוחדים סביבה.

כי הצחוק שנגנב על ידי המלחמות עשוי לחזור עם האחדות, והשמחה שנכבתה על ידי הכאב עשויה להתעורר עם התקווה, ואילו פלסטין עצמה, כפי שהייתה תמיד, גדולה יותר מפצעים שלה ונשארה יותר מכל הסופות.

וכאשר יחזור צחוק פלסטין…

יבין העולם שהעם הזה לא נלחם רק כדי לשרוד, אלא כדי לחדש את זכותו הטבעית לחיים, שמחה, ותקווה.

ושהמולדות הגדולות עשויות להתעייף…

אך הן לא מתות.