מפרויקט השחרור למבנה ההנהלה .. קריאה ניתוחית בשינויים בתנועת הלאומיות הפלסטינית שאחרי אוסלו ..

 הדיון הזה לא יוצא מרצון לדיון או לרשום עמדות, אלא הוא מגיע כניסיון לסדר מחדש את התודעה וההבנה הפוליטית, ולשים את הנקודות על האותיות ברגע פלסטיני שבו הצורך הוא דחוף לסקור באופן כולל את כל הניסיון הלאומי. העניין היום אינו סתם מחלוקת בין רשות לאופוזיציה, ולא רק שונות בהערכות פוליטיות, אלא משבר עמוק הקשור לאופן הבנת הפרויקט הלאומי עצמו, ומגבלות המסלולים שהביאו את התנועה הלאומית הפלסטינית למצבה הנוכחי.

ומכאן, כי הטקסט הזה מגיע כהמשך למצב שיח פתוח, שעלול, אם יילקח ברצינות, לתרום לשינוי הבחירות הפוליטיות על בסיס לוגיקת השחרור וחוקיה, ולא על בסיס ההתחזקות מאחורי החומות הקבוצתיות וההבנה הקלאסית של הפילוג הפלסטיני. התנועה הלאומית הפלסטינית, עם כל מרכיביה, נראית היום מוזמנת יותר מאי פעם להעריך מחדש את ניסיונה הפוליטי והארגוני על בסיס המציאות הקיימת, ועל התוצאות שהביאו אוסלו ומה שפורר שלאחריו על המבנה הלאומי כולו.

העבודה כאן לא נוגעת רק לגינוי צד אחד ולזיכוי אחר, אלא בניסיון להבין איך התנועה הלאומית עברה בהדרגה מפרויקט שחרור פרטי למבנה פוליטי שמסתובב במסגרת הניהול והפילוג והסתגלות לתנאי המציאות שהכפתה הקולוניאליזם. לכן, כל ניסיון רציני לצאת מהמשבר הפלסטיני הנוכחי אינו יכול להסתכם בביקורת על השלטון או על התנגדות למדיניותו, אלא עליו לשאוף לבנות מחדש את התנועה הלאומית עצמה, פוליטית, ארגונית ומחשבתית, על יסודות המחדש את ההכרה בלוגיקת השחרור כמסגרת המסדירה את היחס עם הכיבוש, ולא את לוגיקת השלטון והניהול תחת השליטה הקולוניאלית... 

בהקשר זה, הדואליות (שלטון ואופוזיציה) אינה סתם הפשטה פוליטית פשוטה, אלא היא חזרה ישירה, אפילו אם היא באה בשפה ביקורתית, על הלוגיקה שהקימה אוסלו עצמה. ההסכם לא להגדיר את הפלסטינים כעם הנלחם במאבק שחרור פתוח עם מבנה קולוניאלי המהווה הכחשה, אלא שיחד ישב אותם כקבוצות פוליטיות הנלחמות בתוך מסגרת (ניהול עצמי) עם ריבונות מוגבלת, הנשלטת בעצם על ידי תנאי הכיבוש וניהולה הביטחוני והכלכלי... ובמסגרת זו, השאלה משתנה מ: איך מתעמתים עם הקולוניאליזם? ל: מי מנהל את האוכלוסייה? ומי מחזיק בלגיטימציה לייצוג בתוך המבנה הקיים? וכך מתכנסת הפוליטיקה הפלסטינית לתחרות בין שלטון לאופוזיציה, בעוד מהות הקשר הקולוניאלי остается מחוץ למעגל החשבונאות המעשית...  השלטון כאן הוא לא סתם מדינה חסרה, אלא פונקציה ניהולית בתוך מערכת השליטה, והאופוזיציה לעיתים קרובות מגדירה את עצמה ביחס לפונקציה הזו ולא מחוצה לה.... והמסוכן הוא שזוגיות זו מייצרת תודעה פוליטית שרואה את הפלסטינים כפעילים בתוך מערכת שלטון, לא כקבוצת שחרור לאומי שעדיין עומדת בפני גירוש, התנחלות והגמוניה קולוניאלית מתמשכת. לכן, זיכרון מונחים שמקורם במדינות יציבות, כמו נאמנות ואופוזיציה, מחזוריות ולגיטימציה ממשלתית, מבלי לפרק את ההקשר הקולוניאלי, לא יביא אלא להסתרת המבנה המקורי של הסכסוך..   קשר הכוח בין המכתש לבין המושתלט... ובמשמעות זו, חציית לוגיקת אוסלו לא מתחילה רק בביקורת על השלטון, אלא בביקורת על השפה הפוליטית עצמה שהטילה אוסלו על הפלסטינים, כשבפנים הפילוג הפנימי הפך למוקד הסצנה, בעוד השאלה של השחרור עצמה נדחקה למסגרת. אבל הביקורת הזו נשארת לא מלאה אם תוגבל האחריות לכוחות שחתמו על אוסלו או הנהיגו את מוסדותיו בלבד, שכן הכוחות הפלסטיניים שהתנגדו להסכם ולתוצאותיו נושאים גם הם אחריות היסטורית ופוליטית על מה שהמצב יתאיים אליו, לא מפני שהם השתתפו בהקמת המסלול עצמו, אלא מפני שהם נכשלו לייצר אלטרנטיבה משחררת המסוגלת לעקוף את תנאיו ולבנות מחדש את הפרויקט הלאומי על יסודות חדשים.

בניסיונות השחרור, לא מספיק להכריז על התנגדות כהעמדה מוסרית או נאומית, מאחר ולגיטימציה של כוחות השחרור נמדדת על פי יכולתם לבנות איזון כוחות אחר, לארגן את החברה סביב אסטרטגיה של התנגדות ארוכת טווח, ולהציג תפיסה פוליטית שעוקפת את ניהול הפילוג או ההשקעה בו. אך חלק גדול מהאופוזיציה הפלסטינית מצא בהדרגה בתוך המבנה עצמו שההתקיימות עלתה על ההנחיות המוסדיות, נכנסו למוסדות השלטון בצורה ישירה או לא ישירה, ונכנעו לקצב הפוליטי והכלכלי שלה, או שייצרו מחדש את הלוגיקה הקבוצתית שלה שנעשתה על חלוקת ההשפעה והייצוג...   ובחוקי תנועות השחרור, החזקה לא נשארת חזקה. כאשר כוחות ההתנגדות מתקשים לבנות אופק לאומי מאוחד, ההתנגדות עצמה הופכת לכלי בתוך האיזונים הפנימיים, ונכנעת בהדרגה לתוך המערכת הקיימת, אף כשהיא מעלה את השפה הנגדית לה. כך שהמשבר הפלסטיני לא נשאר משבר (שלטון) בלבד, אלא משבר של תנועה לאומית שלמה שאיבדה בהדרגה את יכולתה להגדיר את עצמה כתנועה שחרור, ועוברת, עם שלטונה ואופוזיציה, מהשאלה של השחרור לשאלה של הניהול, ומפרויקט השחרור הלאומי לסכסוך על המיקום בתוך המבנה שהקים הקולוניאליזם ואירגן מחדש באמצעות אוסלו... ועל מנת להבין בצורה עמוקה יותר את השינויים האלה, יש לחזור קצת להקשר ההיסטורי של אישור אוסלו. לפני ההכנסה הרשמית שלו לתוך המועצה הלאומית הפלסטינית בשנת 1996, התקיימו בעצם כמה ישיבות של המועצה הקיסרית הפלסטינית בסוף השמונים ובתחילת התשעים, והמועצה הקיסרית למעשה הייתה צריכה בהדרגה להפוך למקצוע המוסדי האמיתי של הארגון לאור הקשיים לקיים את המועצה הלאומית בחלוף הזמן. .. והחשוב כאן הוא שהישיבה הקרדינלית שהחלה לאחר החתימה על אוסלו הייתה ישיבת המועצה הקיסרית שהתקיימה בתוניס בין 10–12 באוקטובר/אוקטובר 1993, כלומר, שבועות ספורים לאחר החתימה על ההסכם בוושינגטון. ובישיבה זו נתקבל ההחלטה הפוליטית להקים (הרשות הלאומית הפלסטינית) ולקבוע את הוועדה המבצעת להקים אותה. .. אבל לפני זאת גם כן, התקיימה ישיבות רצופות של המועצה הקיסרית במהלך שלב השינוי הפוליטי שלפני אוסלו, וביניהם ישיבות 1990 בתוניס, ואפריל/אפריל 1991, ואוקטובר/אוקטובר 1991, ומאי/מאי 1992. הנקודה הזו היא משמעותית פוליטית, כי השינוי לעבר הפשרה לא התחיל פתאום עם אוסלו כמקרה (מבודד), אלא היה מסלול פוליטי שלם בתוך המוסדות של הארגון מהשמים של השמונים .... הקבלה להחלטות הלגיטימציה הבינלאומית, ההכרזה על העצמאות בשנת 1988, ההשתתפות בכנס מדריד 1991, ואז המגעים הסודיים שהסתיימו באוסלו... לכן השאלה הביקורתית העמוקה אינה רק ..   האם השתתפו הכוחות האופוזיציוניים בישיבת העברת אוסלו? אלא: האם הכוחות האלה, במיוחד הקיימים בתוך המוסדות של הארגון, היו מסוגלים באמת להפסיק את המסלול הפוליטי שהיה מתהווה בהדרגה במשך שנים?   העובדות מצביעות על כך שהאופוזיציה בתוך הארגון הייתה קיימת, אך היא לא הייתה מסוגלת ליצור פרץ ארגוני או אסטרטגי עם המסלול הכללי...   חלק מהכוחות החרימו, וחלקם התנגדו, וחלקם נשארו במסגרת עם הסתייגות, אך בסופו של דבר נמשכה הלגיטימציה המוסדית עצמה שהצמיחה את אוסלו שנהלה בשמות הציונות הלאומית. כאן טמונה אחת מהמפרעות של הניסיון הפלסטיני  אופוזיציה פוליטית שנשארה, עד למידה רבה, פועלת בתוך המבנה שנגד אשר תוצאותיו... ובתוך הקשרים הפוליטיים הרגילים, ההבדלים נפתרים באמצעות מכוניו של דמוקרטיה מייצגת הצבעה, רוב, ומיעוט שמתחייב להחלטה הקבוצתית ולאחר מכן ממשיך את עבודתו בתוך המערכת עצמה...   אבל בחזיתות התשובות הלאומיות, השאלה נעשית מורכבת יותר, מאחר ונושא ההבדל אינו רק סביב קבוצות ממשלתיות או מדיניות כלכליות, אלא לפעמים על טיב הפרויקט הלאומי עצמו ומגבלות הפשרה האפשרית בו.

ולכן, זיכרון מונחים (הרוב והמיעוט) בתוך ניסיון כמו הניסיון הפלסטיני לא יכול להיות מכני או מנותק מאופייה של התקופה ההיסטורית. כאשר התנועה הלאומית נמצאת במצב של שחרור מקולוניאליזם התנחלותי, הלגיטימציה לא נמדדת רק על פי צעדים מוסדיים, אלא גם על פי מידה אם ההחלטה מתאימה למטרה ההיסטורית של התנועה הלאומית ויכולתה לשמור על האחדות של הקבוצה הלאומית וזכויותיה הבסיסיות... ומכאן עולה הבעיה שהפיצוץ אוסלו   האם היה מספיק שההנהגה החזיקה ברוב מוסדי בתוך הארגון לקבוע שהשינוי האסטרטגי כלפי הפשרה מחייב את כולם כהחלטה דמוקרטית? או האם ישנן החלטות בתנועות השחרור שעוברות את לוגיקת הרוב המספרי מכיוון שהן פוגעות בהגדרה של העניין עצמו? ובניסיונות השחרור הגדולים, פעמים רבות הלגיטימציה המהפכנית והפוליטית מתבססת על איזון מורכב בין המונח המוסדי לבין המונח ההיסטורי. הרוב יכול להעניק לגיטימציה ביצועית, אך הוא לא מספיק לבדו להעניק לגיטימציה היסטורית אם ההחלטה מובילה לפירוק מטרות התנועה או לייצור מחדש של ההגמוניה הקולוניאלית בצורה חדשה...   מצד שני, המיעוט האופוזיציוני לא יכול להסתפק בטענה על (טהרה מהפכנית) אם הוא נשאר למעשה בתוך המוסדות עצמם, נהנה על הלגיטימציה שלה, ומקבלים את כללי המשחק מתי ומבוססות על ההגדרות שלהם... לוגיקת השחרור הלאומי לא מחסלת את חשיבות המוסדות, אך היא דורשת שהמוסדות עצמם יהיו כלי לשירות פרויקט השחרור, ולא להפוך למטרה עצמאית מהפרויקט הזה .. ועל כן כן, משבר התנועה הלאומית הפלסטינית שאחרי אוסלו לא היה רק משבר החלטה פוליטית, אלא משבר משמעות .. האם הפכו המוסדות הלאומיים במסגרת לניהול האוכלוסייה תחת הכיבוש, או שהם נשארו במסגרת להנהגת פרויקט שחרור? וכאשר מתרחש ההפרדה בין (המוסד) ל(שחרור), הדמוקרטיה עצמה נמצאת בסיכון להפוך לכלי להענקת לגיטימציה לאיזונים הקיימים, לא על פני פרויקט השחרור... וכאן מתעוררות גבולות הדואליות של הרוב והמיעוט בחזיתות השחרור... השאלה לא עוסקת רק במי שזכה בהצבעה, אלא במי ששמר על תפקיד התנועה הלאומית כתנועה לשחרור, ומי שסייע, במכוון או לא, בסילוקה לתוך לוגיקת השלטון והניהול וההסתגלות לדרישות של הקולוניאליזם.