כנס "פתח": הישארות הישן הפוליטי על כנה

         
הכנס השמיני של תנועת פת"ח הסתיים בעניין רב, לא רק משום שמדובר בכנס הגדול ביותר של התנועה בזירה הפלסטינית, אלא משום שהוא התקיים ברגע יוצא דופן שבו עובר העניין הפלסטיני והאזור. ולכן, לא צריך להסתפק בהערכת הכנס על תוצאותיו הארגוניות או שמות המנצחים והמפסידים, שכן הם לא בעלי ההחלטה האמיתית, אלא יש להתחיל בשאלה עמוקה יותר: האם הצליח הכנס להציע תשובות חדשות לגבי הסיבות (ושורשיהן) של המשבר העמוק והמורכב שבו מצויה התנועה והמשטר הפוליטי הפלסטיני וכיצד ניתן להתגבר עליו?

מבחינה ארגונית, אפשר לומר שהכנס הצליח להתקיים ולהחזיר את המוסדות המובילים של התנועה, אך הישנות הפוליטית נשארה על כנה על אף הרענון הגדול בחלק מהשמות, שכן שינוי האנשים לא התלווה לשינוי במדיניות ובביצועים, ולא עם פתרונות מאנשים שחייבים לאמץ אלטרנטיבה למה שקיים ומוכנים להיאבק למענה, אלא רוב החדשים הם ישנים. ובאופן חמור, הכנס אישר, באימוצו של נאום הנשיא מחמוד עבאס שנישא בפתיחתו, את ההמשכיות בדרך עצמה שהביאה אותנו לאסון שבו אנו חיים. הכנס לא ראה שום דיון על התוכנית הפוליטית או על כל דבר אחר, בניגוד לעניין המתחרה על המשרות והשפעה ועל הזכייה בוועדה המרכזית ובמועצה המהפכנית, ולא היה שום תהליך בחינה עמוק או לא עמוק של מסלול התנועה מאז הכנס הקודם, ולא נעצרו על ההזדמנויות האבודות, ולא על מה המצב שבו עומדת הסוגיה הפלסטינית היום, ומה שנוגע לכך אתגרים ומסוכנויות קיומיות והזדמנויות זמינות.

הכנס של "פתח" נטה לסדר את האיזונים הפנימיים יותר מאשר לחולל שינוי פוליטי או רעיוני אמיתי, הוא לא הציע פתרון למשבר, אלא חשף והעמיק אותו יותר עוד.

וזה מתגלה במיוחד במה שמתרחש ברצועת עזה, שחווה חורבן חדש ומלחמה אגרסיבית מתמשכת גם במהלך הפסקת האש, בצל ניסיונות להטיל עליה פיקוח קולוניאלי שמכונה בכזב מועצת שלום, תחת כיסוי פלסטיני ערבי ובינלאומי. וביהודה ושומרון, הסיפוח הממשי והכנסת הסוברניות הישראלית מואצים, בצל שקט בינלאומי וערבי, והסתמכות על אסטרטגיה פלסטינית עקרה שמתבססת על הישארות והמתנה, והסרת תירוצים והתרחקות, אף על פי שהיא לא השיגה את מטרותיה. ובפנים הפלסטינית, הפשיעה המאורגנת מחמירה ומעמיקה את המדיניות הגזענית.

לכן, אין משמעות רבה לנפילתם של סמלים מהמשמר הישן, או לאי ההתמודדות של כמה מנהיגים היסטוריים, אם לא יחשף חלופה שתוכל להתגבר על המשבר באמצעות גיבוש חזון כולל ואסטרטגיות חדשות ומנהיגות שתעלה לרמה של הרגע ההיסטורי, לא תהיה ערך לאנשים חדשים למרות החשיבות של הממד הלוחם והסמלי שמעיד המשך מה שפעם היווה "פתח", אבל ללא חזון חדש וללא ביצוע חדש וללא מתן להם בפועל את הכוח להנהיג על ידי מתן הדרישות והכישורים הנדרשים להנהגה של השלב החדש שהשיף הוא השלב המסוכן ביותר בו עובר העניין הפלסטיני.

נכון שהכנס עצמו אינו דבר פשוט בנסיבות פוליטיות, ביטחוניות ופנימיות מסובכות, והוא גם הראה שישנה יכולת לקיום של "פתח" לשמור על אחידותה היחסית, למרות מצב ההתמעטות שהיא חווה מאז החתימה על הסכם אוסלו, אשר החל את מסלול השינוי שלה מתנועה לשחרור לאומי למפלגת שלטון תחת כיבוש. מסלול זה הגיע לשלב של ניהול האוכלוסייה תחת כיבוש, ללא רצון או חזון או התנגדות מתאימה לשלב הנוכחי או תוכנית מעשית לסיים את הכיבוש ולהגשים את עצמאות מדינת פלסטין, או אפילו לאמץ חלופה אחרת.

נשארה השאלה, האם הכוח ימשיך להתקיים על פי כללי ההיגיון? מה שנראה הוא שישנו שינוי היסטורי במעגלי השלטון והמחשבה החיובית התומכת, בשל הישגים שהשיגו הפלסטינים בתנאים משתנים ומעורבים כל כך.

יש ייחודיות באופן שבו נושאים ועניינים רגישים נבדקים בשיתוף פעולה עם הסביבה הבין-לאומית ובתוך היחסים עם מדינות אחרות, והזדמנויות חדשות מתממשות הרגע ובעתיד, מה שיכול להניע תהליכים תקינים של קידום עקרונות ההגנה על הכבוד האנושי על מנת להבטיח שוויון אמיתי בין שני העמים.