יומני נכשל בבחירות המועצה המהפכנית

נכנסתי לכנס השמיני של حركة فتح כשהאני סוחב על כתפי שנים רבות של עבודה סטודנטיאלית, מקצועית וחברתית, וחלק ממה שנותר מהזיכרון של כלא, שדה ומכללה. חשבתי, בתמימות מופרזת, שההיסטוריה הארגונית עדיין מטבע שניתן לסחור בו בתוך תנועה שנולדה מעמל האנשים, חלומותיהם וקרבנותיהם, ועדיין שומרת על משהו של כבוד לאלה שעשו את תחילתו של המאבק הלאומי, האקדמי והחברתי, במיוחד באדמה הכבושה, זירת הקרב הראשית.

גיליתי במהרה שהשוק השתנה, והסחורה הנדרשת היום שונה לגמרי. הזמנים שבהם נפתחו דלתות בפני בעלי חוויות ודאגות כבדות התשתשו מאוד מול מפת ההשפעה, הבריתות וההסדרים המדויקים. הרגשתי כאילו נכנסתי לתערוכה מודרנית של מכוניות עם סוס ערבי גזעי; יפה ומרשים, אך לא מתאים יותר למהירות של הזמן הזה ולקריטריונים החדשים שלו.

מצאתי שהכנס אינו כנס אחד, אלא מספר כנסים המתרקעים זה בזה: כנס לנשיאות, כנס לאזורים, כנס לגמלאים, כנס לנוער, כנס לנשים, כנס לאסירים, כנס לשרים, שגרירים, סוכנים, מנהלים ומושלים, וכנס לאנשי עסקים. הבנתי שאני זקוק ל"ויזת ארגון" כדי להיכנס לרובם.

דורות מתחלפים שאינם מכירים זה את זה, וחוויות שונות, ועולמות רבים הסגורים על עצמם, על האינטרסים והעדיפויות שלהם. בריתות מוכנות, קנטונים הומוגניים, גאוגרפיה מעורבת, סידורים מאורגנים, וכוחות ריבוניים זמינים.

התרחקתי מהמחשבות המטורפות והשליליות ואמרתי לעצמי: זה כנס שיחפש את השורשים, המייסדים, בעלי החוויות והכוונות, והלוחמים, וידון בנושאים הגדולים העומדים בפני ע народנו העמיד: "מאבק המוני, הפרויקט הלאומי, ההתנחלות, הסנקציות הכספיות, העוני, האבטלה, סוף הפרויקט לשלום, הקשר בין فتح לרשות, משכורות השהידים, הפצועים והאסירים, מצוקות רצועת עזה הנאבקת על חייה וגוועת מרעב, הרס, גירוש ופינוי, וצפון השומרון הנכלא בהתנחלויות, המתנחלים, המחסומים, השערים והדרכים העוקפות, ולצידם המוות, הפחד והאימה".

עיר רמאללה נראתה כמו בורסת בחירות ניידת: מחברות, רשימות, לחישות, לחיצות ידיים ארוכות, וביטויים שחוזרים יותר מההמנון הלאומי: "תן לי את קולך, אני אתן לך את קולי", ו"שאו לי את הזה, ואני אשא לך את זה", ו"מי ינצח מבין המועמדים? ומהן הזדמנויות של זה וזו?", ו"לאיזו מרכז כוח וברית עומדים זה וזה?". רבים מהנוכחים הציעו רשימות שמות של המועמדים שינצחו בבחירות הפתחתיות לפני שהן התרחשות.

הבנתי באיחור שעמדתי לבחירה לחברות במועצה המהפכנית של حركة فتح באופן מאד פרימיטיבי, ואני מוביל קמפיין בחירות שכבר מזמן מת. הייתי מבקר אצל אנשים ומדבר על רעיונות, חינוך, תודעה, ארגון ורפורמה פנימית, ועל הייחודיות של זירת הקרב בתוך האדמה הכבושה, ועל הצורך בהבחנה בין حركة فتح לרשות הלאומית, ועל החובה להתמסר לעבודה הארגונית, ועל קיום וועדות עבור האסירים, ההתנחלות והבחירות. בזמן שכולם היו עוסקים במדעים מתקדמים יותר: הנדסה של בחירות, אינטליגנציה בריתית, וניהול קולות זעירים! רבים הסתכלו עליי בחיוכים מדוכאים ובעיניים נבוכות, כאילו אני אדם שיצא זה עתה מארכיונים של 1965.

גיליתי שאני מהשוליים הרומנטיים של حركة فتح שעומדים להיעלם בקרוב, ומהמאהבים המוקדמים הנאמנים. חיפשתי, ומעטים היו איתי, את "פתח המהפכה", בעוד רבים מהנוכחים חיפשו את "פתח השלטון, הוועדות הארגוניות" וגם "אתרים במשטר ובדיונים בזמנים הבאים".

ובכל זאת, איני מרגיש חרטה מלאה; ההפסד לפעמים מעניק לך זווית ראייה מצוינת. העומדים על הבמה אינם תמיד שומעים מה שאנשים אומרים למטה, בזמן שישבנים בכסאות שזמן רב פנוי להרהר ולחשוב ולכתוב גם.

יצאתי מהכנס עם השקפה פשוטה ומכאיבה: משבר "תנועת פת" איננו רק משבר של תפרים, אלא גם משבר של שינוי מלא; מתנועה המזכירה את המחנה, הרחוב, המכללה והכלא, למוסד המזכיר את כל מפלגת השלטון הערבית המסורתית, מוקף בכלים של הגנה והצלה.

הבחירות הללו שיקפו יותר את כוח הכובעים וההשפעה בתוך حركة فتح מאשר את רצונות הבסיסים והמבנים הארגוניים המתרפכים. זה היה נראה כמו תסריט שהוכן מראש, ולאחר מכן חלקו את תפקידים בפני הנוכחים – כל אחד לפי מקומו בבריתות, קנטונים סביבתיים ועימותים שונים.

רשימות המנצחים והמצליחות בלשכה המרכזית ובמועצה המהפכנית נראו כמו מתכון טעים: כפות שתיים של גאוגרפיה והיסטוריה, חבורות של אזורים ונאמנויות, וקצת משפחות, שושלות, מנהיגים ומכרים ובני משפחותיהם וילדיהם ונכדיהם, יחד עם תוספות מדויקות למרכזי כוח, מאבקים ובעיות, וחברים בתפקידים הנוכחיים והקודמים. ואז חיממו את כל המרכיבים טוב מאוד כך שה"מתכון הבחירות" שב לגמרי להתאחד.

אך הלוחמים הוותיקים ובעלי ההיסטוריה והמאבק היו דומים לנוכחות של השפה הערבית בהקשרים של "פייסבוק", "וואטסאפ", "טלגרם" ו"אינסטגרם": נוכחות מכובדת מבחינת צורה, אך היא נראית מוזרה וכבדה במרחב שהתרגל למהירות ולהקצרות.

שיהיה מזל טוב יותר לעניים, למודרים, לחכמים ולמחשבים ואנשי הדרך, במיוחד לאלו שחיים מחוץ לבירה הפוליטית הזמנית רמאללה, ואין להם "שהות קבועה" בתוך מפת ההשפעה והקשרים והמעברים האחוריים.

תודה לאלה שמתכננים, מבצעים ומחדשים; משימתכם הצליחה. הרגתם בתוכנו את הגיבור, הקשר, העקרונות והערכים המאבקים של حركة فتح, והעליתם אותנו לקראת פרישה ארגונית מוקדמת. השתלתם בתוכנו את האכזבה, הייאוש והניגוד.

יש המגידים לנו: "כל מי שמסכים לקחת חלק במשחק, עליו לקבל את תוצאותיו". ואנחנו אומרים: "נכון, אם המשתתפים קיבלו את אותה צדק, ותחוקקו עליהם אותם החוקים, ולא הונחו המנצחים עם מטריות של השפעה, גאוגרפיה, חריגים, נאמנויות ושוויונים!".

ולמרות כל זה, תישאר קבוצה קטנה שמסורה לفتح שהייתה מכירה את שמות העניים לפני שמות השרים, ופותחת את דלתותיה לרדופים לא למובילים, ומודדת את האנשים לפי ההיסטוריה שלהם ולא לפי מספר המלווים סביבם, ובתורה מוחה על חוויית האדמה הכבושה בכל פרטיה ונראה, מא' ועד ת'.

זה לא רק יומני נכשל בבחירות המועצה המהפכנית, אלא יומני אדם שהבין מאוחר שהנוע שלו השתנה, בזמן שהוא עדיין שומר על ההמנון והצבעות שלה כמו שהיה ... אללה ירחם אתכם ואת כולנו.