ישראל בין מבוי סתום של איראן למיצוי של לבנון

חלק מהאנליזות הישראליות בעיתונים חושפות תחושת דאגה הולכת ומתרקמת בקרב המערכת הפוליטית והצבאית בישראל, ברגע שבו נראה שהמלחמה פתוחה יותר מכמה חזיתות, כשקשה יותר ויותר להפוך את העליונות הצבאית להישגים פוליטיים ברורים. בעוד ישראל מתכוננת לאפשרות של חידוש העימות עם איראן, כוחותיה מתעמקים יותר ויותר במציאות ממצה בחזית הלבנונית, בעיצומו של גידול בהפסדים האנושיים, וחוסר באופק פוליטי או צבאי ברור למלחמה.

האנליזות הללו משקפות תחושת תסכול ואי נוחות בישראל, אך אינן בהכרח מצביעות על כך שישראל חווה "קריסה אסטרטגית" כפי שחושבים כמה מהמשקיפים. לישראל עדיין יש עליונות צבאית ואינטליגנטית רבה, והיא נהנית מתמיכה אמריקאית ומערבית רחבה, אך המשבר הנוכחי טמון בכך שהעליונות הזו אינה מצליחה לייצר הכרעה פוליטית או צבאית ברורה, בין אם בעזה, בלבנון ואפילו בעימות עם איראן.

מאז שנסוגה ממשלת دونלד טראמפ מהסכם הגרעין בשנת 2018, הימרה ישראל בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו על מדיניות "הלחץ המקסימלי" נגד איראן, כהדרך הקצרה ביותר לדחוף את טהרן לאחורה או להסכים לתנאים אמריקאיים-ישראליים חדשים. אך ההתפתחויות שלאחר מכן הראו שמדיניות זו לא השיגה את מטרותיה במלואן, אלא תרמה להאצת התוכניות הגרעיניות והטיל של איראן, והפכה את הסכסוך לעימות פתוח שקשה להכריע במהרה.

על אף התקיפות האמריקאיות והישראליות, איראן לא הראתה נכונות להציע ויתורים מהותיים, בעוד וושינגטון עצמה נראית hesitantengaged in a wide-ranging regional war. כאן בלט ההיסוס של טראמפ במיוחד, הוא מבין שכל עימות פתוח עם איראן עלול להפוך למלחמת התשה ארוכה ויקרה כלכלית ופוליטית, בזמן שהוא מתמודד עם אתגרים פנימיים הקשורים לאינפלציה ולירידת הפופולריות שלו. ולכן, ההצהרות המנוגדות של טראמפ לפעמים - בין איומים על תקיפה לבין נסיגה ממנה - משקפות ניסיון לאזן בין תמיכה בישראל לבין הימנעות מלהיגרר למלחמה שלא מובטחות תוצאות.

חלק מהאנליזות הישראליות גם חושפות הכרה משתמעת בכך שהעליונות הצבאית, באיזה שהן ממדי, אינה מספיקה לנכח את התוצאות הפוליטיות המוחלטות. לישראל יש את היכולת לגרום להרבה השמדה ליריביה, אך היא נתקלת בקושי גובר בהפיכת העליונות הזו ל"תמונה של ניצחון" יציבה ודlong term. אולי בגלל זה נוטות חלק מהכתבות הישראליות להשתמש בשפה דרמטית ואזהרות מוגזמות לעיתים, לא רק כדי לתאר את המציאות, אלא גם כדי להפעיל לחץ על הממשלה, או להטיל את האחריות על הכישלונות על ההנהגה הפוליטית, או להניע לשינוי בניהול המלחמה.

אולם המשבר הבולט ביותר מתגלה בחזית הלבנונית. לאחר חודשים ארוכים של מלחמה, לא נראה שהצבא הישראלי הצליח לשנות את המציאות בשטח באופן דרמטי. הכוחות הישראליים מתמקמים בתוך רצועת גבול מצומצמת, בעוד חיזבאללה ממשיך להטיל את משוואת ההתשה דרך רחפנים, מארבים ועימותים יומיים.

חלק מהדיונים בישראל חושפים דאגה גוברת מהפיכת המצב בדרום לבנון לגרסה מותאמת של ניסיון "החגורה הביטחונית" בשנות התשעים, כאשר הכוחות הישראליים הפכו למטרות יומיות בתוך השטח הלבנוני. קצינים ישראליים ציינו שכוחות נמנעים מפעולה במהלך היום מחשש מהרחפנים, ומדחיקים הרבה מהפעולות שלהם לשעות הלילה, דבר שמשקף את גודל האתגר שחיזבאללה מכניס על תנועת צה"ל בשטח.

אולם השוואות אלו, למרות חשיבותן, אינן אומרות בהכרח שישראל חיה חזרה מוחלטת על ניסיון הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000, אלא משקפות את עליית החשש מהרפובליקה למלחמה ארוכה ללא מטרות ברורות או יכולת להכרעה, בעידן של נחל מוחשי לתדמית ההרתעה שישראל ניסתה לשקם מאז תחילת המלחמה.

בישראל גם מתגלות ביקורות פנימיות חסרות תקדים המופנות כלפי המערכת הצבאית עצמה. ישנה שיחה ברורה על חולשת המשמעת, חזרת על טעויות מבצעיות, וחוסר מחשבה אסטרטגית, ואפילו על "אווירה צבאית" שמחמירה את הספק המקצועי ורואה בחשש חולשה.

הביקורות הללו משקפות משבר עמוק יותר בתוך צבא ישראל, אשר נלחם בשנים האחרונות במלחמות מתמשכות מבלי שהצליח לייצר דוקטרינת לחימה המסוגלת להתמודד עם מלחמות לא מסורתיות. הפתרונות החוזרים עדיין מתמקדים ב"עוד הרס" ו"עוד כוח אש", על אף שניסיונות התמקדות בעזה ובלבנון הראו את המוגבלות של גישה זו.

נראה שהמערכת הצבאית הפכה לכלאון של השיח הפוליטי שמעלה את סף המטרות עד רמה קשה להשגה. הסיסמה "ניצחון מוחלט" שהקידם נתניהו וממשלתו הפך בהדרגה לנטל על הצבא עצמו, משום שהמציאות בשטח אינה מציבה שום רמזים על אפשרות ההשגה, בעוד ההפסדים האנושיים הולכים וגוברים והחזית הפנימית בצפון מתפוררת.

במאמרים של כמה מהאנליסטים הישראליים, ביניהם עמוס הראל בעיתון הארץ, מדובר על מצב של שיתוק בתוך מערכת השלטון הישראלית, על רקע חוסר בדיון אסטרטגי אמיתי לגבי מטרות המלחמה ותוצאותיה. המוסדות הפוליטיים והביטחוניים נראים חסרי יכולת ללטש חזון ברור, בעוד המערכת הצבאית חוששת להתנגד לזרם הימני הקיצוני בתוך הממשלה כדי שלא תואשם כנכנעת או חסרה.

מה שמציירת התמונה הזו בסופו של דבר איננה נוף של "קריסה" ישראלית אלא נוף של מדינה שמתמודדת עם משבר אסטרטגי גובר. לישראל עדיין יש כוח צבאי אדיר, אך היא נתקלת בקושי הולך ומתרקם בהמרת הכוח הזה להישג פוליטי מוחלט או יציבות לטווח ארוך.

ואולי הסתירה החשובה ביותר טמונה בעובדה שישראל, שנכנסה למלחמות הללו תחת סיסמת "שיקום ההרתעה", מוצאת את עצמה היום מול מציאות מורכבת יותר: חזיתות פתוחות, כוחות ממצים, ולחץ פנימי שהולך ומתרקם, בזמן שההנהגה הפוליטית נראית חסרת יכולת להודות כי הכוח הצבאי לבד אינו מספיק לייצר ניצחון, וכי מלחמות שמתחילות ללא מטרות מציאותיות או אופק פוליטי ברור יכולות במהרה להפוך להוצאה ארוכה ויקרה לכולם.