6 חודשים קשים.. האם יש לנו תוכנית הצלה כלכלית אמיתית?

כאשר ראש הממשלה אמר כי אנו מתקרבים ל"6 חודשים קשים", הוא לא אמר דבר חדש, אלא תיאר את האמת בפירוט. והאמת היא שכיום הכלכלה הפלסטינית אינה מתמודדת רק עם משבר נזילות זמני, אלא עם משוואה מורכבת שמאגדת בין כספי המיקוח המתקשים, לבין חוב ציבורי שמגיע לכמעט 47 מיליארד שקל, ועליית מחירים חדה בדלקים, תנודות בשערי חליפין, ושכר ממשלתי שמשולם באחוזים חלקיים שאינם מכסים את הצרכים המינימליים. ומעבר לכל זה, ישנו שאלה שמעסיקה את האזרח יותר מכל דבר אחר: האם יש לנו תוכנית אמיתית לחצות את המשבר הזה?

המציאות הכלכלית הפלסטינית מדגימה את השבריריות שהצטברה לאורך שנים רבות. הכלכלה התפתחה סביב מחזור שמשתדל בעיקר על המיקוח, ההוצאות הממשלתיות, והצריכה המקומית, ללא בניית בסיס ייצור חזק שיכול לקלוט את סוגי השיבושים הפוליטיים והפיננסיים החוזרים. וכאשר המיקוח מתקשה, המשבר אינו נעצר בשראיית האוצר, אלא עובר ישירות לשווקים, לבנקים, ולמגזר הפרטי, ולעצמאים הפלסטינים שחיים במצב של ניהול הישרדות מחודש לחודש.

והסכנה האמיתית היום היא שהלחצים אינם באים מכיוון אחד.

מחירי הסולר חצו את ה-8 שקלים לליטר במשך חלק מהזמנים, מונעים על ידי המתחים האזוריים ועליית מחירי הנפט העולמית, כאשר עליית מחירי הבנזין משתקפת ישירות בעלויות ההובלה, היצור, ומחירי הסחורות הבסיסיות. בכלכלה התלויה באופן משמעותי בייבוא, כל עלייה בדלק משמעה אוטומטית גל אינפלציה שהאזרח מרגיש בכל פרט מחיי היום-יום שלו.

במקביל, הדולר והדינר מראו תנודות ברורות מול השקל במהלך התקופות האחרונות, בעוד שמחירי הסחורות נותרו גבוהים בשוק המקומי. משמעות הדבר היא שהאזרח איבד חלק מהכוח הקנייה שלו גם בתקופות בהן השקל הציג שיפור יחסי, כתוצאה ממה שמכונה כלכלית "סטגנציה במחירים", היכן שהמחירים עולים במהירות בהתקפות, אך אינם יורדים באותה המהירות בעת שיפור של כמה מדדים.

בשוק היום, אינך זקוק לדו״חות כלכליים מורכבים כדי לראות את המשבר.

תנועת הקנייה חלשה, הביקוש למוצרים שאינם חיוניים ירד, והאזרח מתחיל לסדר את העדפותיו על פי כלל אחד: כיצד לסיים את החודש עם מינימום האפשרי מההפסדים?

העובד הממשלתי מקבל לפעמים בין 40% ל-50% משכרו בלבד. משפחה לוקחת הלוואה כדי לכסות את החוסר, והסוחר מקטין את הזמנותיו, והבנק ממלא את העוקבה על החובות המאוחרים, שהם עולים בהדרגה. אך המשבר אינו נוגע רק לכ-150 אלף עובדים ממשלתיים, אלא מתרחב למיליוני פלסטינים שהחיים שלהם נפגעים ישירות בכל ירידה בנזילות ובתנועת השוק.

עם התקרבות העונות והחגים, התמונה נעשית רגישה יותר. הרבה מהמשפחות הפלסטיניות כבר לא שואלות על שיפור רמת החיים, אלא על היכולת להבטיח את המינימום מהצרכים הבסיסיים, לנוכח העלייה במחירי הבשר והמזון והירידה בכוח הקנייה בצורה שלא נראתה כמותה.

אך יש חלק מהמשבר שהוא מסוכן יותר מכל מה שנאמר כבר.

הדאגה היום אינה רק קשורה להמשכיות החתמות או דחיית העברת כספי המיקוח, אלא גם לעלייה בשיחות פוליטיות על האפשרות של הפניית חלק מהכספים הללו או לקשור אותם להסדרים מנהליים ולמימוניים חדשים שקשורים לשיקום עזה או לגופים פוליטיים שנדברים עליהם בשלב הבא.

ופה שוכנת הדאגות הכלכליות האמיתיות.

המיקוח אינו רק פריט פיננסי עבור הממשלה, אלא עמוד השדרה של זרימות המזומנים בכלכלה הפלסטינית. כל שינוי במנגנון ההפצה או הניצול שלה בצורה פוליטית ישפיע ישירות על היכולת של הרשות הפלסטינית לעמוד בהתחייבויותיה בשטחי יו"ש, ויוסיף לחצים על השכר, הבנקים, המגזר הפרטי, והיציבות החברתית באופן כללי.

אז מה הפתרון?

האמת היא שהשלב הנוכחי דורש יותר מאשר ניהול חודשי של המשבר. אנו זקוקים לתוכנית הצלה כלכלית לאומית ברורה, הכוללת את הממשלה, המגזר הפרטי, והמוסדות הפיננסיים, ומבוססת על שקיפות וריאליזם ועל עריכת מחדש של העדיפויות.

השלב הראשון של תוכנית זו צריך להיות כנות מוחלטת עם האזרחים, שכן האמון הוא רכיב בסיסי ביציבות כלכלה כלשהי. גם עריכת מחדש של העדיפויות בהוצאות הציבוריות הפכה להיות הכרחית ולא סובלת דיחוי, על ידי הפניית המשאבים לצמחים הקשורים ביותר ליכולת הקיום של החברה, כמו בריאות, חינוך, ביטחון תזונתי, ואנרגיה, תוך צמצום כל הוצאה שאינה הכרחית.

במקביל, אי אפשר להמשיך בכלכלה שמבוססת על צריכה והלוואות בלבד. השלב הנוכחי דורש לעודד את המגזרי היצור בצורה דחופה, במיוחד חקלאות, תעשיות מזון, אנרגיה חלופית, ופרויקטים קטנים שיכולים ליצור מקומות עבודה ולהניע את גלגל השוק מקומית.

כמו כן, הכלכלה הדיגיטלית אינה מופיעה כעת לוקסוס או אופציה משנית. בעולם שבו דומיננטי אינטליגנציה מלאכותית ועבודה מרחוק, פלסטין יכולה ליצור הזדמנויות ממשיות לצעירים בתחום התכנות, השירותים הדיגיטליים, ועבודה חופשית, הרחק מהמגבלות המסורתיות הקשורות לתנועה ולמעברים.

וגם נושא החוב הציבורי, צריך טיפול יותר נועז וריאלי. ההגעה לכחמישה 47 מיליארד שקל משמעותה שכל עיכוב ברפורמות יגביל את עלות הטיפול בעתיד. ולכן, תהליך מחינת ההתחייבויות הפיננסיות והפחתת עלות ההלוואה הפכו להיות צעדים חיוניים ולא לוקסוס כלכלי.

למרות כל הלחצים הללו, הפלסטיני עדיין מצליח להחזיק מעמד ולהתאים את עצמו בצורה יוצאת דופן. אך עמידה לבדה אינה מספיקה לנצח. העמים אינם יכולים לבנות את עתידם על ניהול המשברים בלבד, אלא צריכים לתוכנית כלכלית ברורה שמחזירה את האמון, התקווה, והיצור.

ששת החודשים הבאים יהיו קשים באמת, ואולי יביאו לחצים כלכליים ופוליטיים גדולים יותר ממה שאנחנו מצפים. אולם הסכנה האמיתית אינה רק בהעלאות מחירי הנפט, או בתנודות הדולר, או במשבר המיקוח, אלא בכך שעברית פלסטין שלב כלכלי שבו מנוהלות המשברים בעזרת משקאות זמניים, בעוד מה שנותר של הכלכלה יכול להחזיק מעמד ולהיות מייצב, מפחרטב בהדרגה.

פלסטין כיום אינה זקוקה רק לניהול משבר פיננסי, אלא לפרויקט הצלה כלכלית לאומית כולל, המאגד בין שקיפות לתכנון, בין ניהול המשבר הנוכחי לבין בניית בסיס כלכלי חזק ולעשור לעתיד.

כלכלות אינן קורסות רק כשנגמרים הכספים… אלא גם כאשר חסרה הראיה.

* יועץ כלכלי בינלאומי וחבר מועצת המנהלים של המעבר הדיגיטלי הבינלאומי