מדינת הכיבוש מעצבת מציאות כיבושית מתמשכת בעזה

בעוד שממשיכים המו"מ הבלתי ישיר לגבי השלמת הסכם הפסקת האש ברצועת עזה, ישראל מתקדמת בצעדים מואצים כדי להטיל מציאויות בשטח ההופכות כל הסכם פוליטי עתידי לתלוי בתנאיה הביטחוניים והגיאוגרפיים. המטרה הישראלית כבר לא מוגבלת לניהול מלחמה או הפעלת לחץ צבאי, אלא מתמקדת בהחמרת מציאות כיבוש ארוכת טווח שמציירת מחדש את גבולות הרצועה ומקטינה את שטחה בפועל, והופכת יותר משניים מיליון פלסטינים לתושבים מוחזקים בכיסים צפופים ומבודדים.

בצעדים האחרונים שלה, ישראל הרחיבה את מה שנקרא "הקו הצהוב" מזרחה לרצועת עזה כך שיעבור את כביש סלאח א-דין, העורק הראשי הקושר בין צפון הרצועה לדרומה. עם ההרחבה הזו, עלה שיעור האדמה שנמצאת תחת שליטה ישראלית ישירה לכ-60% משטח רצועת עזה שאורכו 365 קילומטרים.

הקו הזה היה במקור גבול פיתחה זמני במסגרת הסכמות הפסקת אש, אך הוא הופך בהדרגה לגבול ממשי חדש. עם ההתרחבויות הישראליות המתרחשות ממערב, הוא גם נקרא "הקו הכתום", ברמז להרחבת אזורי השליטה הישראלית ולהתפוררות השטח שנותר לפלסטינים.

כביש סלאח א-דין נחשב כיום לאחד הכבישים המסוכנים ביותר ברצועה, שכן הוא הפך מעורק חיים למקור פחד מתמיד כתוצאה מהתקפות חוזרות על רכבים ועוברי אורח, בטענה שהם מתקרבים לאזורים חסומים המוגדרים על ידי צה"ל באופן חד-צדדי וללא כל סימנים ברורים. ההתפתחויות בשטח לא נראות כמו צעדים צבאיים זמניים או כרטיסי לחץ במו"מ, אלא משקפות אסטרטגיה ישראלית מקיפה שמטרתה להפוך את הכיבוש הצבאי הזמני למציאות קבועה בעלת עלות נמוכה.

בהירות רבה ייצגו מספר מנתחים ומקורבים למעגלי קבלת ההחלטות בישראל, ובהם אליהו בן אשר מהקבוצה האסטרטגית בליכוד, אשר ראה שהתסריט הטוב ביותר עבור ישראל הוא לשמור על המצב הנוכחי מבלי להכריע סופית. הוא אמר שישראל שולטת בשני שלישים משטח הרצועה כולל המעברים, ושהיעדר השיקום, וגידול במניעי ההגירה, הופכים את המצב הזה להרבה יותר טוב מהתסריט של נסיגה ישראלית וחזרת הרשות הפלסטינית. אף על פי שהערכת זו לא מייצגת עמדה רשמית מוצהרת, היא משקפת במידה רבה את הכיוון המעשי שבו נוקטת הממשלה הישראלית בשטח.

התפיסה הזו מתבססת על אי חיסול מלא של תנועת חמאס, אי נסיגה מהשטחים הכבושים, והשארת עזה במצב של תשישות מתמדת המונעת את שיקומה או את השבת כל סוג של חיים נורמליים.

אינה הכרחית שישראל תחדש את ההתיישבות כדי ליצור כיבוש קבוע, די לה לשמור על השליטה הצבאית והביטחונית, למנוע מהתושבים גישה לאדמותיהם, ולהשית על הרצועה מצור מחמיר, תוך שמירה על חופש ההתערבות הצבאית בכל עת.

המודל הזה הוא אותו מודל שישראל מיישמת בדרום לבנון ובשטחים הסוריים הכבושים, כאשר היא impose שליטה בטחונית מתמדת מבלי לשאת בנטל הניהול האזרחי או האחריות המשפטית המלאה. בעזה המודל הזה מתגלה בבירור בעיר رفיח שהפכה כמעט ריקה מתושבים לאחר ההרס הנרחב, כמו גם בבית חנון שהייתה נתונה להרס דומה, לצד האזורים המזרחיים, הצפוניים והמרכזיים שהפכו לרצועות חולות מבודדות.

המסלול הזה בשטח מצטלבים עם הגישה הישראלית במו"מ המתנהל על מנת להשלים את הסכם הפסקת האש. הרי שהשיחות מעוכבות לגבי המעבר לשלב השני בשל התעקשותו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו על חיסול תנועת חמאס והפלגים הפלסטיניים לפני כל נסיגה ישראלית או התחלת תהליך השיקום.

בעקבות זאת, תנועת חמאס מדגישה שההסכם המקורי, הנתמך בהחלטת מועצת הביטחון, קובע שעל השלב הראשון להושלם קודם, הכולל את הנסיגה הישראלית, הסרת המגבלות, והתחלת השיקום לפני עיסוק בנושאים פוליטיים וביטחוניים אחרים. אך ישראל מנצלת תנאי זה ככלי לעיכוב המעבר לשלב השני ולגרום לזמן הנדרש לתקן את מיקומיה הצבאיים ולהרחיב את אזורי שליטתה. כך שהמו"מ הופך ממסלול שאמור להוביל לסיום המלחמה לכיסוי פוליטי להחזקת תוצאותיו בשטח.

והמדיניות הישראלית לא מוגבלת למניעת חזרה למצב שהיה לפני המלחמה, אלא שואפת להנדסת רצועת עזה דמוגרפית, גיאוגרפית ופוליטית באמצעות צמצום השטח המוקצה לתושבים, מניעת שיקום אמיתי, שמירה על המעברים תחת שליטה ישראלית, דחיפת התושבים לעזיבה כפויה, והפיכת האזורים המופרסמים לאזורים ביטחוניים וגבלות ממשיות חדשות.

במובן זה, המלחמה לא נשארה עוד פעולה צבאית אלא הפכה לפרויקט של לעצב את רצועת עזה כך שיתאים לרעיון הביטחוני והפוליטי הישראלי לעשרות השנים הבאות.

מכל התסריטים המוצעים, נראה שהתסריט המועדף על ממשלת נתניהו הוא לשמור על עזה אזור הרוס ומוקף, תוך שליטה ישראלית על רוב שטחה, ומניעת כל שיקום אמיתי או הקמת רשות פלסטינית פעילה. תסריט הזה משיג לישראל מספר מטרות בו בזמן: שליטה על הקרקע מבלי לשאת באחריות לתושבים, לשמור על חמאס חלשה אך עדיין קיימת שמונעת חלופות פוליטיות, לעכב הקמת רשות פלסטינית מאוחדת, להשתמש במצב ההומניטרי ככלי לחץ מתמשך, ולהשית גבולות חדשים שהעולם ייתרגל אליהם בהדרגה. כך, המו"מ הופך לאמצעי לניהול המציאות הזו ולא לסיים או לשנות אותה.

מה שמתרחש בעזה כיום איננו סתם הפרה של הסכם הפסקת האש, אלא תהליך מאורגן לייצור מציאות כיבושית מתמשכת. בעוד שמתערבים עוסקים בניסיונות להציל את המו"מ, ישראל פועלת להקבע גבולות חדשים בכוח ולהפוך יותר מחצי רצועת עזה לאזור צבאי סגור. במקרה שהמסלול הזה ימשיך, שלב השני של ההסכם עשוי להתברר כחסר משמעות, מכיוון שישראל תשיג בייעוד את מטרותיה הבסיסיות: שליטה על הקרקע, עיכוב השיקום, ומניעת כל הסדרה פוליטית שתוכל להוביל לסיום הכיבוש.

הדבר המסוכן ביותר במדיניות זו הוא שהיא לא זקוקה להכרזה רשמית או החלטות רועשות; די שה"קו הצהוב" יתרחב במעט כל פעם, ושהעולם שותק, והכיבוש הזמני יהפוך למציאות קבועה.