"ערפת" ו"עבאס": נתק או קשר?

למרות שזה נכון שהפלסטינים מהווים גורם קשה במערכת המזרח התיכון ולא תהיה שלום באזור בלי פתרון הוגן לסוגיה הפלסטינית שיוביל להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, עם זאת, לאור המורכבויות של הסוגיה הפלסטינית, והשילוב בין הלאומי לציוני, האסלאמי לבריוני, הבינלאומי והדתי לפוליטי, והיוחסים המיוחדים בין היהדות לנצרות.. וכו'; השינויים במסלול הסוגיה - לחיוב או לשלילה, בין אם זה נוגע ליכולות הצבאיות והג'יהאדיסטיות או לגישת ההנהגה הפוליטית (ערפתית או עבאסית); אינם קשורים או תלויים ברצון הפלסטיני בלבד, אלא יש למשתנים אזוריים ובינלאומיים, למדינות השכנות ולמעצמות תפקיד מרכזי במסלול הסוגיה, ובמה שמושג פוליטית או במה שהיא חשופה לנסיגות.

לכן, איננו מאמינים שיש נתק מוחלט בין שתי התקופות "ערפתית" ו"עבאסית", אלא המשכיות עם כלים שונים ודמויות שונות; ערפת השתמש ב"ענף הזית והרובה" למניפולציה בתוך המערכת הבינלאומית ולחיזוק גישתו השלוחנית לאחר הכנס הלאומי באלג'יר בשנת 1988, בעוד אבו מאזן סומך, לאחר שראה את גורלו של אבו עמאר, על הדיפלומטיה והחוק הבינלאומי תוך שהוא שולל את האפשרות של מאבק מזויין. שניהם פעלו בתוך מסגרת "אוסלו", אך ערפת ניסה לשבור את המסגרת כאשר הגיע למבוי סתום ב"קמפ דיויד 2", ואילו אם אבו מאזן היה פועל לפי הדרך של אבו עמאר המהפכנית והג'יהאדיסטית, גורלו היה זהה לזה של אבו עמאר, אבו ג'יהאד, אבו איד, אבו עלי מוסתפה או השייח' אחמד יאסין או גורלו של מרואן ברגותי ועוד רבים אחרים, אך מחמוד עבאס בחר לשמור על מה שנותר מהמסגרת, גם אם היא מוגבלת לרשות הפלסטינית ולפתרון שתי המדינות ולמנוע קריסה כוללת.