חקיקת ההוצאה להורג והגדרת הפלסטיני מחדש: מניהול הסכסוך להנדסת ההשמדה

כאשר החוק הופך לכלי להגדיר מחדש את הקיום

הדיון על המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים כבר לא מתנהל בשדה הכלים של ניהול הסכסוך או אפילו דפוסי שליטה מסורתיים, אלא עבר לרמה שמחשפת את הטבע של השינוי המבני בהגדרת המדינה הציונית את תפקידה ומגבלותיה. בהקשר זה, הלחץ לעבר חקיקה המובילה להוצאות להורג של אסירים פלסטינים רוכש משמעויות החורגות מההיבט הביטחוני, והופך לביטוי למעבר איכותי מארגון אלימות להסדרה שלה, מוויסות הסכסוך להגדרת מחדש של הסכסוך עצמו כמאבק על הקיום והכחדת הפלסטיני.

חקיקה זו לא ניתן לקרוא כעצוע הרתעה בלבד, כפי שמצהיר המחוקק הכובש, אלא כחלק ממבנה חוקי–פוליטי המתהווה, בו מתבצעת הגדרה מחדש של הפלסטיני, לא רק כנגד פוליטי או ביטחוני, אלא כישות שניתן למזער את נוכחותה או להכחידה או להתמודד איתה מחוץ למערכת המלאה של זכויות. כאן, החוק לא יהיה מסגרת מחייבת, אלא יהפוך לכלי להפקת מחדש של המציאות, ואולי בהגדרת מי מחזיק בזכות להיות חלק מהמציאות הזו.

מוויסות הכיבוש להסדרת האלימות

חקיקה זו מגיעה בהקשר של שינויים פנימיים עמוקים בישראל, שבהם מתעצם הכוח של הזרמים הימניים והדתיים הקיצוניים בעלי הנטייה הפאשיסטית, ומוסדות שהוצגו מסורתית כבלמים על השלטון ממעיטים. החוק כבר לא מהווה אמצעי לויסות הכוח, אלא כלי להענקת לגיטימציה לביטוי מוגזם שלו.

המעבר מהמחשב המנוגד לחקיקות המסדירות אותן משקף שינוי איכותי מ"ניהול הכיבוש" ל"חקיקת ההכחדה", שבו האלימות לא רק מותרת, אלא מוסדרת חוקית. שינוי זה פותח את הדלת להגדרת מחדש של הקשרים עם הפלסטינים, לא כקבוצה הנתונה לשליטה הכובשת, אלא כישות שהמיקום שלה מוגדר מחדש מחוץ לגבולות ההכרה המלאה.

מאונס זכויות להכחשת העם

תיארו של ישראל כמדינת אפרטהייד לא רק נשען על קיום מערכת מפלה, אלא על מבנה משולב המייצר אי שוויון מתמשך בזכויות על בסיס זהות. עם זאת, ההתפתחות העמוקה יותר מתבטאת במעבר של אי השוויון הזה מרמת הזכויות הפרטיות לרמת הקיום الجماعي.

הכחשת הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני, לא לדבר על הכחשת ההוויה עצמם, מחזירה את הסכסוך על הקיום ולא רק על הריבונות. כאשר מתבצעת הגדרה מחדש של קבוצה אנושית כ"לא עם", הדבר פותח את השטח למדיניות שאינה מוגבלת להכנעה באלימות, אלא נמשכת להכחדה, בין אם באמצעות החרגה חוקית או ייצור תנאים שהופכים את עצם הקיום לאיום.

בהקשר זה, חקיקת ההוצאות להורג של האסירים לא רק מהווה אמצעי עונשין, אלא ביטוי למבנה רואה בחיי קטגוריה מסוימת של בני האדם ערך חוקי נמוך או מותנה או ניתנים להכחדה.

כאשר החקיקה הופכת להנדסה של אכזריות

בהקשרים טבעיים, החוק הפלילי מתבקש כאמצעי להשגת צדק או הרתעה. ואילו בהקשרים של שליטה קולוניאלית, הוא הופך לאמצעי להפקת מחדש של הקשרים שאינם שוויוניים. לכן, הלחץ לכיוון החמרת העונש המוות עבור אסירים פלסטינים אינו משקף רק רצון להרתיע, אלא מצביע על מעבר ל"הנדסת האלימות" תחת מסגרת חוקית.

זאת אומרת, שהאלימות אינה עוד יוצאת דופן שמצדיקה, אלא قاعدة שמבססת את עצמה. וכאשר ההוצאה להורג מוסדרת תחת מערכת חוקים החסרה שוויון חוקי בין הכוח המוחזק ובין המנהיג, אז החוק עצמו הופך לכלי להענקת לגיטימציה להפרות שעלולות להיכלל, בהקשרים אחרים, בין הפשעים החמורים במשפט הבינלאומי.

כאשר ההרתעה מתעורר עם הכחשת הקיום

השאלה המרכזית כאן איננה אם החקיקה הזו היא אמצעי להרתעה, אלא אם היא חלק מתבנית רחבה יותר המתקרבת לחלוף ההכחדה.

במשפט הבינלאומי, לא מבינים את ההכחדה כמעשה מבודד, אלא בהקשר نمטרולי הכולל מדיניות מחזרות הממוקדות בקבוצה מסוימת, כולל יצירת תנאי חיים המובילים להקטנת קיומה או איום להמשכיותה. וכאשר מדיניות ההסגר, הרעבה ונסיונות ההרס הרחבים מצטלבים עם חקיקות המתמחות בזכות לחיים, אז אנו נמצאים בפני מבנה חוקי–פוליטי שאינו יכול להתפרש אלא כייעודי בהפקת התבנית הזו.

הכנסת ההוצאה להורג כבוחר חוקי בהקשר זה לא מוסיף רק אמצעי עונשין, אלא מרחיבה את היקף הלגיטימציה, כך שהפגיעה בחיים הופכת לחלק ממערכת משולבת ולא רק סטייה ממנה.

מניהול הסכסוך לחיפוש אחר הענקת פתרון

נוכח עליית הזרמים הימניים הקיצוניים, מתגלה שינוי בתפיסה של "הפתרון" בתוך חלק מזרמים פוליטיים ישראליים. המערכה המבנית של המיזם הציוני, ואף המשבר ההיסטורי שלה, מתקשרים בהחזקת את אופייה האתי–לאומי בארץ ששם קיים עם אחר, ואין זה מתנהל רק באמצעות ניהול המאבק, אלא מתוך חיפוש דרכים להכרעה. באותו הקשר, נראה כי חלק מזרמים אלה שדוחים אפשרויות כמו "שני המדינות" או "מדינה אחת" מציעים פתרון שלישי העומד על הכחדה באמצעות גירוש או החרגה הכוחנית או יצירת תנאים היוצרים חוסר אפשרות לקיום. וכאן, לא עולה הצורך להחזיק את הפלסטינים בתוך מערכת פוליטית, אלא להגדרת מחדש של קיומם.

ולא זה אומר שמתקיימת "תוכנית מוצהרת" בצורה זו, אך זה משקף נטייה רעיונית ופוליטית שמתפתחת و ترى בהליכים הקיצוניים, כולל אלו הפוגעים בזכות לחיים, חלק מאסטרטגיה להתמודדות עם מה שנראה כמבוי סתום קיומי.

סכסוך אפס פתוח ללא בלמים

מהבחינה הביטחונית, ניתן להציג את החקיקה הזו כאמצעי להרתעה. אולם הניסיון מצביע על כך שהצעדים המכוונים לכבוד ולקיום בדרך כלל ידרו תוצאות הפוכות. כאשר אופק ההצלה נסגר, והאִסְר הופך לאפשרות שלעיתים מסתיים בהוצאה להורג, הדבר עלול לדחוף להגדרה מחדש של המעשה המאבקי בתוך אופק אפס, שבו נעלם ההבדל בין חיים למוות כגורם מעכב. כך, החקיקה אינה הופכת לאמצעי להכנת הסכסוך, אלא לגורם להחמרתו.

מבחן החוק בין הכוח לבחירה

חקיקה זו מציבה את המוסדות הבינלאומיים בפני מבחן אמיתי: האם יתמודדו איתה כענין פנימי, או כהפרת עקרונות בסיסיים במשפט הבינלאומי, בראשם הזכות לחיים והבטחות למשפט הוגן? התעלמות מהשאלות הללו מעמיקה את המשבר של האמינות ומקבעת את ההיגיון של הבחירה, שבו הכללים מיועדים יושבים לפי כובד הכח ולא לפי קריטריונים של צדק.

מתגובה לבניית כוח פוליטי

נוכח שינוי זה, אי אפשר להסתפק רק בגינוי, אלא יש צורך באסטרטגיה פלסטינית ברמות רבות, המבוססת על מעבר מתגובה לבניית יכולת. הצעד הראשון שיש לנקוט בו באופן מיידי הוא לבטל את ההוראה שבפועל ביטלה את החוק והתקנות המיועדות לטיפול במשפחות השופטים והאסירים והפצועים, כפי שזה אומר ביטול הצעדים שפגעו, לא רק בזכויותיהם הכלכליות על פי החוק הזה, אלא גם בסטטוס המאבקי והמוסרי שלהם כמוטרדים חופש ולוחמי מלחמה. שכן בלעדיו לא יווצר תוקף לכל מאמץ לאומי, כאשר יש צורך בהפעלת מכני לכל הכלים המשפטיים והדיפלומטיים, כולל תיעוד ההפרות וקישורן למסלולי אחריות בינלאומית ולא להשאירן במסגרת זמנים מיידית. זה בנוסף להפקת החקיקה הזו כחלק מתיק מלא שמציג את הממד המבני של ההפליה, ומקשר בין מושגים כמו אפרטהייד והפרות חמורות ובכך מגביר את התאמתו לשימוש בזירות בינלאומיות, כמו גם ידרוש בניית בריתות בינלאומיות, לא רק בתוך תנועות זכויות האדם והצדק הגלובלי, אלא גם להעברת הענין מתיק פוליטי לענין זכויות גלויות בפני בתי הדין הפליליים והבינלאומיים, כולל התנועות של סולידריות בינלאומית, הפרלמנטים והגופים הבינלאומיים והאזוריים והאמוניים.

כמו כן אין זה פחות חשוב לשוב לאחדות ולהתחייבות פוליטית פלסטינית, שכן איזו אסטרטגיה יכולה להצליח ללא מסגרת פוליטית המסוגלת למקד את המאמצים ולעצב שיח מסודר ולהכווין את המשאבים למטרות מוגדרות.

ולבסוף, הפיכת הידע לכוח לחץ היא תנאי בסיסי, שכן נוסחאות ונתונים אינם מספיקים אם אינם נקשרים לתוכניות פעולה שהופכות אותם לכלי השפעה בפועל בזירות בינלאומיות.

האתגר כאן הוא לא רק להילחם בחוק, אלא לבנות את היכולת להפוך אותו לנקודת ציון להעלאת הענין הפלסטיני במסגרת הנכונה שלו: עניין של עם שנכח את קיומו ומבקש את זכותו להיות. הסכנה אינה טמונה רק בחקיקה הזו, אלא במשמעותה; היא משקפת רגע מעבר מהמעשה להוספה, ומהכחשת הזכויות להכחשת הקיום.

אך חשיפה זו נושאת בתוכה פרדוקס בסיסי; ככל שהמבנה הקולוניאלי הופך ליותר ברור, כך גדלה התאמתו לשאלות. ובסופו של דבר, מהות הסכסוך קובעת בשאלה אחת: מי מחזיק בזכות להגדיר פלסטיני—והזכות להגדיר את האדם עצמו?