סליחה לי... אכתוב לפלסטין

אני אכתוב לפלסטין...
ואם העט ייפול בין אצבעותיי, אשבור מעצם מה שצריך כדי ליצור ממנו עט, כי homeland שגר בעמק לא מגיע לו אלא כתיבה מעצם עצמו.

ואם הדיו יתייבש, אני אפתח שארית הלב ואשמש מדם שלי דיו שיזלוג על השורות כמו שגעגועים זולגים בנשמותינו כל פעם ששם פלסטין עובר על אוזנינו.
איזה homeland זה שכל פעם שמתרחקים ממנו, הוא מתקרב אלינו יותר?
ואיזה אהבה זו שלא מזדקנת ככל שהימים מזדקנים והערים מתעייפות והכישלונות הולכים ומתרבים?

ואם המסמכים יגמרו, אני אשחוק מעור שלי דף אחרון ואכתוב עליו את שמה, כי פלסטין זו לא מילה שאומרים אלא דופק שחיים אותו ופצע יפה שאנחנו נושאים בתוכנו כמו עיטור מאללה על חזה הסובלים.

אני לא כותב על פלסטין כבעיה
אני כותב עליה כאם שמנגבת מעל מצחינו את אבק ההפסדים ואומרת: עדיין יש בכם מה להספיק לקום.
אני כותב עליה כאהובה שיודעת שמתי שנבוש שנחזור אליה, כי הלב לא מכיר אלא את הדרך הראשונה שלו.

זה אני.
וזוהי המידות של פת״ח שאני נושא בדם שלי לפני שמי
שה homeland יישאר גדול מהפצע
וגדול מהסכסוך
וגדול מכולם שניסו להפוך את הכאב שלו למדרגה עבור האינטרסים הקטנים שלהם.

באוהב הזה אני אמשיך
לא בשביל עצמי, אלא בשביל ילד שרוצה לגדול מתחת לשמש שלא חוסמת אותה חומה
ובשביל אם שממתינה לבנה מהשבי כמו שהאדמה מחכה לגשם הראשון 
ובשביל שאהיד שהשאיר באוויר צוואה אחת: אל תעזבו את פלסטין לבד.

ואני אכתוב גם בשביל השלום שראוי לפלסטין
שלום שלא פוגע בכבוד ולא מתפשר על הזכות, אלא מחזיר לילד את חיוכו ולאם את בנה ולארץ את שלוש תחושת הביטחון, עד שהדיו שיזלוג מדם שלי יהפוך לגשר בין הכאב والמפכנות ובין הגודל המגיע.

אני אכתוב עד שהכיבוש יובס מול סבלנו ואהבתנו ואמונתנו
ואני אכתוב עד שהאחדות הלאומית תחזור לחמימות בבית הפלסטיני הזה שמתעייף.
ואני אכתוב עד שהשחיתות תתבייש מעצמה מול דמעות האנשים ומול העם הזה שמגיע לו חיים שמתאימים להקרבתו.

פלסטין بالنسبة לי לא רק אדמה
זה הדופק שברגע שיפסק, כל השפה תשתק.
זו השם שבכל פעם שאני כותב אותו אני מרגיש שאני כותב את עצמי ואת אבי ואמי ואת ילדותי ואת זיכרון המחנה וריח האדמה אחרי הגשם.

ובשבילה, אני אכתוב עד שאשיג את השלום ששומר על ה homeland ומגן על האדם ומעניק לאדמה הזו את זכותה לחיים, שלום שנולד ממדעי הנשמה וכנות השייך, לא מעייפות העמים ולא משתקות הכאב.

בשבילה
אם לא אמצא עט, אני אכתוב מעצם שלי.
ואם הדיו יתייבש, אני אכתוב מדם שלי.
ואם הנייר יאבד, אני אכתוב מעור שלי.
ואם המילים יתעייפו, הדמעות ידברו.

לפאלסטין... אהבה שלא נגמרת והשלום שניצור ברצוננו.