מחנה קלנדיה… רפובליקת הכבוד הבלתי מנוצחת

במחנה קלנדיה…
לא נכנסות טנקים כדי ליצור "אירוע",
אלא נכנסות כדי להזכיר לעולם שיש מקום קטן…
גדול מכל הסיפורים שלהם.

כאן, אנשים לא חיים בשולי الوطن
אלא כל الوطن חי בלבם.
כאן, לא מודדים את הסמטאות בצמצומן…
אלא ביכולתן ללדת כבוד פעם אחר פעם.

מה שקרה אתמול לא היה "עימות"…
ולא אפילו "התכתשות"…
אלא היה מבחן יומיומי לכבוד…
והמחנה הזה… מצליח בו תמיד.

שניים עלו לשמיים…
וכיוון שאנחנו מכירים את המחנה טוב, אנחנו יודעים שקדושה כאן לא מיוצרת…
אלא נאלצת כששקט הופך לבגידה לכבוד.

הם לא יצאו לחפש גיבורי
כי הגיבורה בקלנדיה היא מצב טבעי
אלא יצאו כי הבית קרא להם…
והאם קראה להם…
והכבוד אמר להם: עכשיו.

אני לא כותב מרחוק…
ולא שואל את הכאב הזה מספר או חדשות…
אני כותב מהזיכרון שמכיר את הסמטאות אבן אבן
מילדות שהתבגרה בין קירות המחנה הזה
ומנשמה שלמדה כאן… שכבוד לא נלמד אלא נחיה.

אני אחד מהמשפחה הגדולה ביותר בעולם הזה…
משפחת הפליטים
המשפחה שלא יכולה לעשות דבר חוץ מלעמוד
כי נפילה איננה בחירה… אלא היעדר.

אל מחנה קלנדיה…
כי אתה לא מחנה
אתה רעיון שלא מת
אתה בית ספר לכבוד
ואקדמיה פתוחה ללמד את משמעות "ההגנה" כשזוהי הדרך היחידה לחיים.

בתוכך…
האם נפרדת מבנה כאילו היא שומרת אותו בלבה ולא באדמה
והילד גדל מהר מגילו כי הוא למד מוקדם שכבוד לא מחכה.

אתה לא זקוק למי שייכת אותך…
כי אתה כותב את תהילתך בכל יום
אבל אנחנו אומרים את זה להיסטוריה:
כאן… נכתבת פלסטין כפי שצריכה להיכתב.

אבל…
בעצם התהילה הזו יש מי שניסה לגנוב את המראה:

הגנו על אם השהיד…
מפני אלו שמגיעים עם גמלים מבריקים ומצלמות נוצצות
מ"לילה השקרנית" וכל מי שדומה לה
ממי שרואים בהלוויות גיבורים פסטיבל
ובדמעות האמהות "סצנה בלעדית",
ובעצב דלק לעלייה קרה… שאין לה קשר الوطن.

אמרו להם בבירור:
זה הכאב שלנו… ולא הבמה שלכם.

אם השהיד… לא זוית צילום
היא מראה של העם הזה…
ומי שלא רואה בה אלא את עצמו… הוא לא רואה כלום.

ואם ממשלת "ההגרלות"…
אז בואו נהיה ברורים יותר:

במחנה…
האנשים מתגוננים בחזיהם.

ובמשרדים שלכם…
החיים מנוהלים מאחורי זכוכית מזוינת.

במחנה…
הקליע הוא סיכוי יומי.

הסיכון הוא פשוט חדשות בפרסומון.

איזו משוואה זו?

אם הכבוד מוגן…
אז המחנה הראשון.

שיהיו בסמטאות קלנדיה לפני שיהיו במסעות שלכם.

אל תדברו על אחריות
כי מי שנלחם כל יום… לא זקוק לשיעורים ממה שמסתכל מרחוק.

מחנה קלנדיה לא מנוצח
כי הוא לא נלחם כדי לנצח…
אלא נלחם כדי להישאר מכובד והוא יצליח.

הוא כל הסיפור.

רחמים על השהידים…
ושר בהמצאותם…
וגועל לכל מי שניסה ומנסה לגנוב את הדם הזה כדי לתועלת תמונה… או משרה… או אשליה.

שמר כך:
גדול מהכיבוש…
ועלה מהמצלמה…
ואמיתי מכל הסיסמאות.