האם המערכת הכלכלית הפלסטינית בסיכון? עד מתי היא יכולה לעמוד בלחצים?

בעקבות הלחצים הכלכליים הגוברים, נשאלת שאלה שנראית פשוטה בניסוחה אך עמוקה במשמעותה: האם המערכת הכלכלית הפלסטינית מתקרבת לשלב הסיכון?

 אך השאלה החשובה היום לא עוסקת רק בהימצאות הסיכון, אלא במשך הזמן שהיא יכולה לשאת זאת.

מציאות זו לא יכולה להתמצות בתשובה חד משמעית, כי אנחנו לא חיים במצב של קריסה, אך במקביל אנחנו לא פועלים בסביבה יציבה. מה שאנו מתמודדים איתו בפועל הוא מצב של איזון עדין, שממשיך אך הולך ונעשה שברירי עם הזמן.

בדיונים קודמים, התמקדותה הייתה במה שניתן לכנות "כלכלת הפער", כלומר הפער המתמשך בין ההכנסות הזמינות להוצאות הקיימות. אך הדיון היום כבר לא נוגע בסיבות לפער הזה, אלא ביכולת של המערכת הכלכלית להמשיך לנהל אותו מבלי שהתנהגותו תתכן כמקור סיכון אמיתי.

המספרים מצביעים על גודל הלחץ הקיים. החוב הציבורי כ177 מיליארד דולרים, והוא ברמה המקבילה כמעט לתוצר המקומי הגולמי. כמו כן, חשבון השכר צורך בין 900 מיליון למיליארד שקל לחודש, בעוד שעלות חובת החוב נעה בין 250 ל-300 מיליון שקל בחודש. מהצד השני, ההכנסות תלויות במקורות שאינם יציבים, בראשם כספי המסים שממשיכים להיות נתונים לתנודות ולעיכובים.

על אף אינדיקטורים אלה, אי אפשר לומר שהמערכת הכלכלית קורסת. המוסדות ממשיכים לפעול, המשכורות משולמות אם כי בחלקן, והשירותים נמשכים. כמו כן, המערכת הבנקאית שומרת על רמה מסוימת של יציבות, וממלאה תפקיד חשוב בספיגת חלק מהלחצים. אך תמונה זו אינה משקפת יציבות אמיתית אלא יותר יכולת מתמשכת לנהל את המשבר.

הבעיה הבסיסית לא טמונה רק בגובה החוב או הגירעון, אלא בעצם טבע המודל הפיננסי. המערכת הכלכלית הפלסטינית פועלת ללא כלים ריבוניים שלמים, ותלויה בזרמי הכנסות בלתי יציבים מול התחייבויות קבועות שאי אפשר לדחות. חוסר האיזון המבני הזה גורם לכך שכל הלם כלכלי הופך במהרה למשבר נזילות, ומגביל את יכולת המערכת לספוג סיכונים כפי שקורה בכלכלות המסורתיות.

בעוד שסגנון זה נמשך, הקריסה אינה מתרחשת בפתאומיות, אלא נוצר מצב שניתן לתארו כ"שחיקה איטית". כאשר המשברים חוזרים על עצמם: איחור במשכורות, צבירת התחייבויות, וירידה ביכולת לתכנן. עם כל מחזור חדש, המערכת נהיית פחות גמישה מול הלמות.

בהקשר זה, תפקידה של המערכת הבנקאית מבצע תפקיד איזון בסיסי, אך בו זמנית נשא עימו פרדוקס חשוב. הבנקים הפלסטיניים מנהלים נכסים שמוערכים בכ-22 עד 25 מיליארד דולר, שחלקם כ-17 עד 19 מיליארד דולר פיקדונות, מה שמראה על כמות גדולה של נזילות בתוך הכלכלה.

אולם נזילות זו אינה מתהפכת לחלוטין להשקעה יצרנית. חלקה נשאר במסגרת השקעות קצרות טווח או ממומן לגירעון, במקום שייעשה בפרויקטים שיכולים לייצר הכנסות מתמשכות. כאן עולה הזדמנות אסטרטגית, שאינה נוגעת להגדלת ההלוואות, אלא להנחות את המשאבים מחדש.

ההערכות מצביעות על כך שהנחיית אחוז מסוים ומדויק מהפקדונות, בין 5% ל-10%, באמצעות כלים פיננסיים בטוחים, יכולה ליצור תיק השקעות שנע בין 1 ל-2 מיליארד דולר, מבלי לפגוע בייציבות המערכת הבנקאית. אולם גישה זו אינה נועדה לשימוש בכספי המפקידים באופן ישיר, אלא לעצב כלים השקעתיים המבטיחים הגנה ומספקים תשואות יציבות.

בהיקף הזה, ניתן להפנות את המימון לעבר פרויקטים עם כדאיות ברורה, כגון פרויקטים בתחום האנרגיה התורמים להפחתת חשבון הצריכה, או פרויקטים תשתיתיים המייצרים הכנסות ישירות, בנוסף להשקעה במעבר לדיגיטל, שיכול להעלות את היעילות בגביית המסים ולהפחית את ההפסד הכלכלי.

ניתן גם לפתח מודלים של שותפות בין המערכת הבנקאית לקרן ההשקעות הפלסטינית, כדי ליצור פלטפורמות השקעה שממוקדות בפרויקטים אסטרטגיים לטווח ארוך. מודלים כאלה לא רק מחזקים את הזדמנויות ההשקעה אלא גם תורמים להפצת הסיכונים וליצירת סביבה יציבה יותר, והופכים את הנזילות בכלים של ניהול המשבר לכלים של בניית הכלכלה.

אך מצד שני, המשך התלות בהלוואות למימון ההוצאות השוטפות מציב לחץ נוסף על המערכת הבנקאית, ומגביל את יכולתה למלא את תפקידה הפיתוחי. עם הזמן, תפקיד זה עשוי להפוך מתמיכה בכלכלה לניהול נזילות בלבד, דבר שמפחית את השפעתו החיובית על הצמיחה.

בהקשר זה, עולה השאלה רגיש יותר מכל מה שצויין לעיל: עד מתי המודל הזה של ניהול פיננסי יכול להימשך? עד כמה יכולות הכספים הציבוריים הפלסטיניים לעמוד ברמה הזו של לחץ מבלי להגיע לנקודה שבה קשה להמשיך באותם כלים?

התשובה אינה קשורה זמן מוגדר אלא היא קשורה לגבולות הסיבולת. המערכת הפיננסית יכולה להמשיך כל עוד ישנם שלושה מרכיבים מרכזיים: זרימת מינימום של הכנסות, המשך יכולת המערכת הבנקאית לקלוט ולשמור על רמה מקובלת של אמון בשוק ובאזרח. אך מרכיבים אלה עצמם אינם קבועים, אלא מתכלים בהדרגה עם המשך הלחצים מבלי טיפול מבני.

עם כל מחזור דחייה חדש, היכולת למניפולציה קטנה, וניהול המשבר הופך מאופציה זמנית למצב קבוע. כאן טמון הקושי האמיתי: לא בשאלה מתי תהיה הקריסה, אלא עד כמה נמשך השחיקה לפני שהמערכת מגיעה לנקודה שבה כל הפרעה נוספת מספיקה כדי לגרום להפרעות נרחבות יותר.

על אף כל זאת, עדיין ישנו שוליים המונעים הידרדרות לקריסה. אך השוליים הללו אינם פתוחים עד אין סוף, אלא מתכלים עם המשך הלחצים.

על פי כן, האתגר האמיתי אינו רק במניעת קריסה, אלא ביכולת למנוע מהעמידה להתעשות לסינון ממושך, ולעבור מניהול המשבר להכוונה מחדש של המשאבים למדרך יותר בר קיימא.