חוקי הדיפלומטיה האמריקאית

מה שפורסם על ידי מספר שגרירים אמריקאיים בישראל ובאירופה מעלה שאלה ברורה לגבי גבולות התפקיד הדיפלומטי וכבוד לריבוניות המדינות המארחות, במיוחד כאשר מדובר בשגרירים הנחשבים ישירות לנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, המייצגים אידיאולוגיות פוליטיות מסוימות יותר מאשר שהם מומחים דיפלומטיים מקצועיים.

בעולם הערבי, עוררו הערות השגריר האמריקאי בישראל, מייק הַקָּבִי, דיון רחב לאחר שדיבר על ישראל הגדולה ו"זכות הקיום" שלה, ורמיזות ברורות לגבי זכותה לדומיננטיות או שליטה על אדמות ערביות. הַקָּבִי, השגריר הראשון שמינה טראמפ בישראל, מייצג את הדמות היהודית הימנית הסיונית המשיחית המשפיעה על הבחירות האמריקאיות, והוא נחשב לדוגמה בולטת לפוליטיזציה של מינוים דיפלומטיים, כאשר נאמנות אידיאולוגית ופוליטית לנשיא נעשית חשובה יותר מהניסיון המקצועי.

הערותיו של הַקָּבִי לא נקראו רק כדעה אישית, אלא כהפרת הנהלים הדיפלומטיים והפיכת המינוי לפלטפורמה אידיאולוגית, מתעלמת מהאינטרסים של ארצות הברית במדינות ערב ומהאיזון האזורי. הערות אלה חשפו צד מסוכן במערכת היחסים האמריקאית–ישראלית, שכן הן אימצו שיח התרחבותי מפורש המתמזג עם אידיאולוגיה ימנית סיונית–משיחית, מתעלמות מריבונות המדינות הערביות וזכויות העמים הערביים, ותומכות בהגירה, טיהור אתני, התיישבות, כיבוש וכפיית ריבונות על הגדה המערבית הכבושה.

בפריז, עוררו הערות הקשורות לשגרירות האמריקאית על התמודדות צרפת עם סוגיות "אנטישמיות" מחאה רשמית, במיוחד לאחר מה שיוחס לצ'אק קושנר, השגריר האמריקאי בפריז ואביו של ג'ארד קושנר, חתן ויועץ טראמפ. הרשויות הצרפתיות ראו בהערות אלה התערבות ישירה בעניינים הפנימיים, מה שגרם להן להזמין את השגריר. אותו דבר קרה בבלגיה, שם עוררו ההערות של השגריר האמריקאי על מדיניות הפנימיות מחאה רשמית והזמנה לשגריר, מה שמצביע על הרגישות של מדינות אירופיות אלה למושג הריבונות וכבוד למנהגים הבינלאומיים.

המוקד הוא שהתנגדויות הערביות, כולל עמדת הרשות הפלסטינית, לא חרגו מגבולות ההגנות הצורניות או מהסרת שגרירים חלקית, מבלי לנקוט בעמדים נחרצים יותר שעשויים להשפיע על האינטרסים האמריקאיים או להפחית את השיח האידיאולוגי הסיוני המפורש. עמדה זו משקפת חולשה ברורה או היסוס להתמודד עם שיח אידיאולוגי המתמזג עם חזון הממשלה הישראלית הימנית, שתומכת בהגירה, טיהור אתני, התיישבות, כיבוש וכפיית ריבונות על האדמות הפלסטיניות. עמדת הרשות הפלסטינית במיוחד היתה רפה, ולא שיקפה יכולת להגן על הזכויות והאינטרסים הפלסטיניים או ללחוץ על הממשל האמריקאי להטיל סנקציות על השגריר.

השאלה אינה חופש הביטוי האישי של השגריר, אלא גבולות המינוי הדיפלומטי עצמו. שגריר אינו אקטיביסט פוליטי או אידיאולוגי, אלא נציג מדינה שהנחה היא לשמור על האיזון בין האינטרסים של ארצו וכבוד לריבונות המדינה המארחת. כאשר המינוי הופך לפלטפורמה לקידום שיח דתי–פוליטי המכשיר התרחבות או מאמץ סיפור של התרחבות, הוא שם את מדינתו בעמדה של מיון במקום תיווך, ומערער את הדימוי של הדיפלומטיה ככלי איזון.

המסוכן ביותר הוא חוסר התחשבנות של השיח הזה מהממשל האמריקאי, והמשך אימוץ מדיניות דומה, מה שמעיד על מה שניתן לכנות כ"אדלי הדיפלומטיה האמריקאית", כאשר השיח הפנימי הבחיאוני מתמזג עם הדיפלומטיה החוץ, והנאמנות לנשיא הופכת לאתגר גבוה יותר מהמנהגים המקצועיים והניסיון הדיפלומטי.

ההבדל בין התגובות האירופיות לערביות, כולל העמדות הערביות המוגבלות, מדגיש את גבולות מה שמותר לשגרירים אמריקאיים לייצג את האינטרסים של ארצם מבלי לעבור את המנהגים הבינלאומיים, וחושף דו-ערבו ברור בטיפול בין בעלי ברית אסטרטגיים לבין מדינות אחרות בכבוד לריבונות הלאומית, וכן מדגיש את השבריריות של המצב הערבי בהתמודדות עם שיח התרחבותי סיוני–אמריקאי ברור.