לכיוון חוקה אמיתית של עמידה.. ולא בידור נוסף

לא הסכנה הגדולה ביותר שבה נתון העם הפלסטיני היום היא רק עוצמת ההתקפה, אלא התפוררות היכולת הלאומית לארגן עמידה ולהפוך אותה לפרויקט של התחדשות. אנו עומדים מול רגע שבו מאזן הכוחות ומאזן המשמעות מתערערים יחד: כאשר הנאשם בפשעי השמדת העם הופך לשותף בקביעת גורל קורבנותיו, וכש"הסיוע" הופך לכלי לשליטה פוליטית במקום להיות נתיב לשיקום הכבוד והריבונות.

בגדה המערבית, אכילת האדמה מואצת, ועובדות מדינת המתנחלים מקבעות תחת הגנת צבא הכיבוש, בעוד מקבלי ההחלטות בתל אביב מתמודדים עם שתי אפשרויות: לפרק את הרשות בלחיצת כפתור אחת, או להשאיר אותה חלשה ומותשת כדי שתמלא את פונקציות הביטחון והניהול כל עוד השאלה הלאומית מתפרקת לאט. בשתי האפשרויות, אין מקום לרשות עם תוכן לאומי ריבוני, אלא לתפקיד זמני בתוך מערכת קבועה של תלות.

ובGaz, ההסתירות המוסריות יותר גסות: ישראל, המואשמת בפשעי השמדת העם בבתי דין בינלאומיים, יושבת למעשה בכסא קביעת המסלול של הרצועה וגורלה. היא שולטת בכניסות וביציאות, ומחליטה על קצב השיקום, בעוד מהפלסטינים נדרש לקבל ניהול תחת גג השליטה הישראלית הישירה או העקיפה.

כאן מתגלה מה שאפשר לכנות כ"שאריות הסידורים המנהליים" שמציעה וושינגטון לרשות. השיחה לא עוסקת בהעצמה פוליטית אמיתית, לא בחזקה על המעברים, ולא בהחלטה עצמאית בשיקום או בביטחון, אלא בתפקידים תיאומים מוגבלים שהולכים ונחברים דרך ערוצי "משרד הקישור של מילאדינוב", שהיא רק חזית מנהלית חסרת ריבונות, ותפקיד סמלי המוקדש לומר ש"הרשות קיימת", בעוד ההחלטה האמיתית בידיים של הכיבוש.

זה לא פתרון מעבר, אלא ייצור מחדש של תפקיד ביניים בין הכיבוש לקהילה הבינלאומית, המנוהל תחת כותרת "היציבות", בעוד היציבות מתרוקנת מתנאיה המוסריים: צדק.

המסוכן יותר הוא שהתמונה הזו מלווה בשתיקה ערבית ואיסלמית שמתקרבת לגבולות של שתוף פעולה פאסיבי. אף אחד לא מצהיר בבירור על קבלת ישראל בכסא קביעת גורל עזה, אך איש לא שם את משקלו הפוליטי כדי למנוע זאת. החישובים האזוריים, מאזן הבריתות, והפחד מההתנגשויות עם וושינגטון, גרמים להרבה מהבירות להסתפק בתמיכה אנושית מוגבלת שאינה נוגעת למהות המשוואה הפוליטית.

עם חלוף ארבעה חודשים על השגת הפסקת האש, הרג ההמוני לא פסק, ולא הגיעו לעזה דברים הראויים לכבודם של בני אדם שיצאו מהשמדת עם וממתחת לבניינים ההרוסים. אין סיוע מספיק, ואין אפילו בית נייד אחד שמחזיר את המינימום של היציבות. כאילו העונש הקולקטיבי נמשך עם כלים אחרים, וכאילו שיקום השיקום משמש כקלף לסחיטה פוליטית ולא כזכות אנושית אותנטית.

המשבר העמוק ביותר: מכירת אשליות במקום בניית כוח

בהקשר הזה, ההנהגה השלטת ממשיכה להמר על שינויים בינלאומיים ואזוריים שלא הניעו אף דבר מול חטיפת הכספים, ולא מול מואצות ההתנחלויות, ולא מול ההנדסה מחדש של עזה תחת המנדט. משודרת מחדש שפת ההמתנה, כאילו השינויים החיצוניים יישיגו את מה שלא הצלחנו לבנות בתוכנו.

אבל ההימור על חוץ, תחת חוסר מאזן הכוחות, אינו אסטרטגיה, אלא הרגל פוליטי. והגרוע הוא שכאשר זה מלווה במדיניות הדחה של כוחות החברה החיה ברגע שדורש את הדרגים הגבוהים של השותפות הלאומית.

המשבר אינו רק באובדן האדמה, אלא גם בהתפרקות הייצוג. כאשר ההחלטה הלאומית מקוצרת למעגל צר, המערכת הפוליטית מאבדת את יכולתה לעמוד, והופכת לפגיעה יותר ללחץ ולהכלה. אז השאלה אינה מי שולט בעזה? אלא איך נשמור על קיום העם ונמנע מהסדרת גזירתו?

לכיוון חוקה אמיתית של עמידה

מה שדרוש היום אינו עוד הצהרה, ולא تسו́מה טכנית, אלא אמנה מוסרית פוליטית שמגדירה מחדש את העדיפויות על בסיס כבוד ולא פונקציונליות, בהתאם לעדיפויות הבאות:

ראשית: עדיפות של כבוד על פני תפקיד פורמלי

כל קבלה בתפקיד ניהולי חסר ריבונות בעזה, תחת גג השליטה הישראלית, היא חיזוק של פירוק הלאום ולא נתיב לאיחודו, כמו שאין תכלית לתפקיד הזה אלא אם הוא מצליח לספק סיוע ושיקום ולהציל חיי בני אדם.

שנית: בניית הייצוג מחדש על בסיס שותפות

אי אפשר להתמודד עם פרויקט החלפה בעידון של ההחלטה. דרוש מסגרת לאומית מאחדת, גם אם זמנית, שמשלבת את הכוחות הפוליטיים והחברתיים, ומבוססת על תוכנית מינימום: לשבור את המצור, להגן על האדמה, ניהול שקוף של השיקום, והכנה לחידוש הלגיטימציה דרך בחירות כלליות.

שלישית: להפוך את העמידה ממענה לפוליטיקה

עמידה אינה המתנה גבורת תחת האש, אלא ארגון החברה, תמיכה בכפרים המאוימים, חיזוק הכלכלה המקומית, ובניית רשתות אירוח עצמאיות מהתלהבות התורמים.

רביעית: להפריד בין הסיוע לסחיטה

שיקום עזה הוא זכות שאינה ניתנת למשא ומתן, ויש לנהל אותה באלגוריתם לאומי מקצועי שקוף שמונע את המרת הסבל לכלי לחץ.

חמישית: להעביר את מרכז הכובד פנימה

מאזן הכוחות מתחיל מהחברה: האיגודים, האוניברסיטאות, הכוחות הכלכליים הלאומיים, הדיספורה, והתנועות העממיות. כאשר הצבר הזה הופך לכוח לחץ מאורגן, אפשר לכפות על בניית הבית הפוליטי מחדש.

שישית: התנגדות עממית

שחרור יד העם להגנה על עצמם וזכותם להימשכות. זה אינו סיסמת שטחית בלבד אלא אסטרטגיית עבודה שבונה את המצב הפלסטיני מתחילתו מגזרתו המרכזית, שהיא העברת יכולת האנשים לעמוד.

התקווה בניסיון הפלסטיני איננה רגש חולף ולא דברי פרופגנדה, אלא יכולת העם לשוב ולעשות את המהלך כאשר האפשרויות מצטמצמות. לא האומות מצילות את עצמן מהמאחורי, אלא ההכרה שלהן בעצמן, וביטחונן בכוחן הטמון, וכושרן לשוב ולסדר את בתיהן הפנימיים בכל פעם שהסערות מתחזקות.

נכון שישראל משקיעה את תקוותה בהתפוררות הבניין הלאומי שלנו, וכי חלק מהעולם משקיע את תקוותו בהחייאת רצוננו עד כדי עייפות, אך ההיסטוריה מלמדת אותנו שהעמים המודעים למשמעות אחדותם על פי קריאה מהפכנית רציונלית לא מתייבשים, אלא מתחדשים. והסכנה האמיתית אינה רק בלחצים מהחוץ, אלא בכך שנקבל אנחנו את החוסר כאילו הוא "מציאות", או שנחליף את פרויקט השחרור בניהול קבוע של התלות.

המטרה להשגת חוקה אמיתית של עמידה אינה אומרת להוסיף מסמך לארכיון, אלא להשיב את הפוליטיקה למשמעותה המוחשית, ביטוי חופשי לרצון הקולקטיבי, לא פונקציה מצורפת לתנאי אחרים. זה אומר לבנות מחדש את הייצוג הלאומי על בסיס שותפות ולגיטימציה וכבוד, כך שההחלטה הלאומית תהיה פרי של האמנה הדדית בין ההנהגה לעם, ולא השתקפות של מאזן לחצים חיצוניים.

אנחנו עדים לצומת היסטורי, אך זה לא גורל סגור. או שנחדש את הבית הפוליטי שלנו ברוח של ביקורת לאומית אחראית המתחילה באמון בעם ובזכותו, או שאנחנו משאירים את ריקנותנו להתמלא במפות של אחרים שאינם מכירים בזכותנו לחופש ולשיבה וקביעת גורל וריבונות.