במקור המטרה לשבש את הקמתה של מדינה פלסטינית

חלק מהמתנגדים למדיניות הישראלית הנוכחית ביחס לגדה המערבית, שתיארה בצדק כהח annexation של הגדה המערבית גם ללא הכרזה רשמית במטרה להכות מכה ניצחת למה שמכונה פתרון שתי המדינות הכולל הקמת מדינה פלסטינית, מאמצים גישה שטוענת כי מאז תחילת עבודת הממשלה הישראלית הנוכחית בסוף 2022, מפלגת הציונות הדתית, למרות שהיא מיעוט שלא צפוי לעבור את אחוז החסימה בבחירות הקרובות, לפי הסקרים האחרונים, כופה את החזון הא ideולוגי שלה על כל המדינה.

חזון זה, שכבר כתבתי עליו רבות, שואף לפרק את הרשות הפלסטינית, כיוון שזה חלק מתכנית "שינוי החומר הגנטי של הגדה המערבית (מתחת לרדאר)", לפי תיאור אחד מהעוקבים, ולהגיע ל"נקודת חזרה" שלא תאפשר לא הפרדת העמים ולא הקמת מדינה פלסטינית. אין לסלוד מלחזור על כך שמנהיג "הציונות הדתית", השר בצלאל סמוטריץ׳, הציע לפני מספר חודשים תכנית עבודה מפורטת להשגת חזון זה, העומדת בשורה אחת עם "תכנית ההכרעה" שפורסמה בשנת 2017, הכוללת את סיפוח 82% משטחי הגדה המערבית, כולל קלקיליה ובית לחם, ויצירת جيوب פלסטיניות בדומה לישויות המלאכותיות שהקים משטר האפרטהייד בדרום אפריקה (הבנטוסטנים).

המציאות סותרת גישה זו, שכן העמדות הפוליטיות, שלא לדבר על העובדות, מוכיחות שהמטרה לשבש את הקמת מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ב-1967 אינה מוגבלת לימין השלטון הישראלי, אלא הייתה משותפת להרבה אנשים במחנה שאמור להיות מתנגד, וכפי שמציינים לא אחת, התנגדו להקמתה גם לאחר הסכמות אוסלו ראשי ממשלות מפלגת העבודה, יצחק רבין, שמעון פרס, ואהוד ברק. יתרה מכך, הפנייה למטרה להפריד בין תושבי רצועת עזה לבין תושבי הגדה המערבית, כיוון שזהו תנאי הכרחי לשיבוש הקמת המדינה הפלסטינית, החלה בשנות התשעים של המאה הקודמת. ומה לגבי הגירוש לפי העיקרון "אדמה יותר וערבים פחות", היה מקור ומצפן בתנועה הציונית לפני שנת 1948, כאשר הונחו התכניות הדמוגרפיות בעזה ובגדה המערבית.

באשר לגדה המערבית, ממשלות בנימין נתניהו פועלות מאז יוני 2012 לפחות, בהתאם למסקנות מה שידוע באותה תקופה כ"דוח ועדת בדיקת הבנייה ההתיישבותית בגדה המערבית", שבראשה עמד שופט בית המשפט העליון לשעבר, אדמונד לוי, ובה צוין כי אין כיבוש בגדה, ואין על המדינה להתייחס לגניבת אדמות פלסטיניות ולהקים יישובים עליהם, זה בסמכות בתי המשפט הישראליים בטענה שמדובר באדמות במחלוקת. והבנת הוועדה הייתה ש"אין כיבוש" משום שישראל כבשה את הגדה המערבית כאשר הייתה בידיים ירדניות, ושמאז ומתמיד היה מחלוקת בנוגע לריבונות ירדן עליה. כמו כן, דוח הוועדה ציין גם שב-1988 הכריז ירדן על ניתוק הקשר עם הגדה, וויתר על כל דרישות טריטוריאליות וגיאוגרפיות. בנוסף, הדו"ח ראה כי לישראל יש סיבה לטעון שהגדה שייכת לה, בהתאם להבטחת בלפור, וכי הערבים לא הסכימו להחלטת החלוקה.

כבר היה ברור אז שהדו"ח הזה חי על נכסי עבר או על ההשפעה הפתוחה של הסכמות אוסלו, שקבעו לשמור שטח רחב בגדה המערבית (יותר מ-60%) בידיים ישראליות עם פחות מספר פלסטינים, והמתיישבים ותומכיהם ההולכים ומתרבים במוסדות הישראליים, מאז אמצע שנות התשעים, לקחו על עצמם את משימת המניעת החזרת השטח הזה מהגדה לפלסטינים, דרך הקמת יישובים הולכים ומתרבים, והאלימות הגוברת שהם מפעילים בלי שום ענישה או רתיעה, והלחץ הפוליטי העצום על המנהל האזרחי למנוע כל בנייה פלסטינית, וכעת דרך חוקים רשמיים לקידום הסיפוח שהועלו לרשות המחוקקת.