בין התירוץ להחלטה… מי יאשים מול דם הפלסטינים?

השאלה כבר אינה פינוק פוליטי ואינה ויכוח מפלגתי.

כאשר המספרים מצטברים עד שהם מאבדים את משמעותם, וכאשר המוות הפך למספר יומי בחדשות, השתיקה הפכה לשותפות, והשאלה הפכה לחובה מוסרית.

אם האויב ידוע בכך שהוא מחפש תירוצים וממציא אותם, מדוע ניתנה לו ההזדמנות?

ואם מאזן הכוחות כל כך מסוכן, מדוע נוהל הסכסוך כאילו העלויות ניתנות לשליטה?

שנתיים לאחר המלחמה, אנו נמצאים מול منظر שאינו סובל קישוט: עשרות אלפי מתים, מאות אלפי פצועים, נעדרים ללא עקבות, ומיליון בני אדם חיים באוהלים, בין הקור של החורף לחום הקיץ. ערים שהופכו לאדמה, כלכלה שהתרסקה, חברה עייפה, ודור שלם שנמשך מכיסאות הלימודים לתורים של סיוע.

אף אחד אינו פוטר את הכיבוש מאחריותו. יש לו מכונת מלחמה, והוא בחר במדיניות של אדמה חרוכה ועונש קולקטיבי. זו אמת ثابتת פוליטית ומוסרית.

אך הטלת כל המצב על הכיבוש אינה מבטלת את שאלת ההחלטות הפנימיות.

ההנהגה שלוקחת את ההחלטה להתמודדות נושאת, מבחינה פוליטית, באחריות להערכת העלויות ולניהול הסיכונים.

ההתנגדות אינה פעולה סימלית, אלא החלטה אסטרטגית ששילמה את המחירים מדם האנשים, מבתיהם ומעתידם.

והלגיטימציה המוסרית לכל החלטה לא נמדדת רק בכנות הכוונה, אלא עד כמה היא מצליחה להגן על החברה מפני קריסה.

האם החישובים היו ריאליים?

האם הייתה תוכנית ברורה לאחר המכה הראשונה?

האם הייתה תמונה לניהול מלחמה ארוכה תחת מצור כבד ובלבול בינלאומי ברור?

או שמא נכנסנו לקרב עם שיח גיוס גדול מיכולת הסבל?

הדבר המסוכן ביותר ברגע הנוכחי אינו רק גובה ההרס, אלא היעדר הביקורת.

חברות חיוניות שולחות את מנהיגיהן לחקירה, לא כדי לספק נצחון, אלא כדי למנוע חזרת האסון.

והביקורת אינה בגידה, אלא תנאי להישרדות.

אין אפשרות שהעם הפלסטיני ימשיך לשחק תפקיד של "דלק دائم" בכל סיבוב.

ואי אפשר להפוך את הכאב לכלי גיוס מתמשך בלי שאלות פוליטיות אמיתיות.

כי הסוגיה הצודקת אינה זקוקה לדם נוסף כדי להוכיח את צדקתה, אלא זקוקה למחשבה פוליטית שמסוגלת לנהל את הסכסוך.

המשך אותו גישה, ללא ביקורת אמיצה, פירושו פתיחת דלת לסיבובים קשים יותר, ואולי אפילו מסוכנים יותר על המבנה החברתי עצמו.

העם הפלסטיני כבר אינו יכול לשאת מלחמת שחיקה ללא אופק פוליטי ברור.

הרגע מחייב שאלה ברורה:

האם המטרה היא להגן על הסוגיה או לנהל את הסכסוך ללא סוף?

והאם העדיפות היא לשיח או לחיי אנשים?

מה שהפלסטינים זקוקים לו היום איננו סיסמאות חדשות, אלא אסטרטגיית יציאה מהמצב, וחזון פוליטי שמחזיר כבוד לאדם לפני הכתובת, ולחיים לפני ההודעה.

הדם הפלסטיני אינו שוליים במשוואה, אלא הוא מהותו.

כל החלטה שאינה ממקדת את חיי האנשים במרכז החשבון, תישאר החלטה חסרה… לא משנה מה היו כוונותיה.