מועצת "שלום" טראמפ והגורל הלאומי

אין כישלון של החוק הבינלאומי בהבטחת צדק לפלסטינים מהווה תירוץ לביטולו, ולא תירוץ להחלפתו בסדרים פוליטיים חדשים שמוצגים תחת הכותרת "שלום". הפגם שנגרם למערכת הבינלאומית, ובמרכזו האומות המאוחדות, לא היה תוצר של חוסר יכולת משפטית טהורה או ליקוי מוסדי ניטרלי, אלא תוצאה של השבתה פוליטית חוזרת כאשר מדובר בפלסטין. עם זאת, הסכנה המתרקמת היום לא מוגבלת להמשך ההשבתה הזו, אלא מתרחבת לניסיון לעקוף את מערכת הצדק עצמה, ולהגדיר מחדש את השלום כהנהלת הסכסוך ולא כפתרון לו, וסידור ביטחוני שאינו משיב לזכות להחלטה עצמית.

עזה: מהמטרה הפתוחה לנקודת ציר פוליטית

בהקשר הזה, נכללת מה שמכונה "מועצת שלום טראמפ" כהתקרבות פוליטית שמנסה לעקוף את המסגרת המשפטית הבינלאומית הקיימת, תוך הסתמכות על המציאות שהכתיבה מלחמת ההרס באיזור עזה. במקום לעסוק במה שהיה כהפקה של משבר המצריך דין וחשבון והחזרת הכבוד לחוק הבינלאומי, מנוצלים תוצאות ההרס כנקודת מוצא ליצירת גישה פוליטית חדשה לסוגיה הפלסטינית, שמתנהלת מחוץ למוסדות הלגיטי הקיימים, ובהרחקה מהזכויות הלאומיות שאינן ניתנות להפקעה.

וההבחנה כאן חיונית בין כישלון בביצוע הצדק לבין הפיכת כישלון זה לתירוץ לדחוק אותו, ובין חוסר היכולת של המערכת הבינלאומית להעניק צדק לפלסטינים לבין השקעת חוסר זה בגדר למִדַיְן את מושג השלום עצמו, באופן שישלול ממנו את תוכנו המשפטי.

בחזון הזה, מוגשת עזה לא כאילו היא פצע פתוח במצפון הבינלאומי, אלא כמציאות קיימת שעליה נבנים סידורים חדשים. והסוגיה הפלסטינית מצטמצמת שוב לבעיה אנושית, כאשר שיקום ההרס מופרד מההקשר של הכיבוש, והקשר בין האדמה לאוכלוסייה מעוצב על פי בסיס ההנהלה ולא הריבונות, והיציבות ולא השחרור.

שלום בלי זכויות: ניהול הסכסוך במקום פתרונו

מה שמוצע תחת הכותרת "שלום" בגישה זו אינו מגיע אפילו לפתרון היסטורי צודק, כפי שהוא משקף שאיפה למניפולציה של הסכסוך כך שיתחשב באיזון הכוחות הקיימים. הפלסטיני נדחק בהדרגה לתפקיד של שחקן פוליטי, ומוכנס שוב לתוך תיק אנושי, בזמן שהכוח השולט בכיבוש מקבל תפקיד של שופט וערב גם יחד. ובכך, לא מדובר רק על עקיפת החוק הבינלאומי, אלא על ריקונו מתוכנו והפיכתו לתReference סלקטיבי.

ועדת עזה המנהלית: צורך זמני או פתח קבוע?

במקביל, עלתה הרעיון להקים ועדה מנהלית untuk ניהול אזור עזה כתשובה מעשית לדלות המנהלית והאנושית שגרמה המלחמה. עם זאת, פורמט זה, על הצורך הזמני שלו, כולל אתגרים אמיתיים אם לא יוגבל בגבול פוליטי ואומי ברור. ההנהלה, כאשר היא מופרדת מהאופק הפוליטי, עלולה להפוך בכלי חירום לחלופה מכוסה, ובאמצע מהלך זמני למציאות קבועה, שבה מנוהלות ענייני החיים תחת הכיבוש במקום לעבוד על סיום הכיבוש.

וככל שהסכנות הללו מתעצמות, ככל שהוועדה עלולה להפוך לערוץ להעביר דרכו סידורים פוליטיים מחוץ להסכמה הלאומית, או למתודולוגיות "שלום" פחות סוערות בצורה ומקבלות יותר שיווק בינלאומי, מבלי להתגבר על שורשי הסכסוך.

ההכרה בפלסטין: מסמליות למעשה

מנגד, מדינות שהכּרו במדינת פלסטין מתמודדות עם מבחן מעשי לאמינות ההכרה הזו. ההכרה התיאורטית בזכות ההחלטה העצמית, אם לא תתורגם למדיניות ברורה הממאנת לעקוף אותה, נותרת במידה מוגבלת. כמו כן, הסתפקות בביטוי של הסתייגות או דאגה לגבי פרויקטים החורגים מהפלסטינים, מבלי לנקוט צעדים מעשיים לעכב אותם, פותחת את הדלת להקנייתן כמציאות.

המומנטום הציבורי העולמי ודרישות להחיותו 

מלחמת עזה חשפה שינוי בולט בתודעה הציבורית בעולם, שהתבטא בגל של סולידריות רחבה בתוך החברות המערביות ומחוץ להן. עם זאת, מומנטום זה, על חשיבותו, נותר שביר כל עוד אינו מתהפך לכוח פוליטי מאורגן, המסוגל להשפיע על מרכזי ההחלטות. המורכב מתוח בלב המערכת הפלסטינית בשל היעדר אמצעי פוליטי רחב המסוגל לפנות לרובד הציבורי הזה בשפה של זכויות וחוק.

מה שמוצע כיום תחת השם "שלום" משקף, במהותו, גישה לניהול תוצאות הסכסוך ולא לטפל בגורמיו, ולהחיל מציאות שהוכפת על ידי כוח ולא לשחררה. בעזה, לא נבחן גורלם של הפלסטינים בלבד, אלא גם את עתיד המערכת הבינלאומית עצמה: אם להשיב את הצדק כתנאי לכל שלום בר קיימא, או להשריש את לוגיקת ההגמוניה עם מה שהיא נושאת עמה יכולת פוטנציאלית תמידית להפקת אלימות.

ובכל זאת, חוסר האיזון בכוחות, למרות שנדמה ככרוני, לא מבטל את יכולת העמים לשוב ליזום כאשר יש להם בהירות חזון וכלים לפעולה. הפלסטינים, למרות ניסיונות הדחיקה וההדרה, עדיין מחזיקים במרכיבי כוח חבויים שעולים על הנשק הקונבנציונלי: חוקתה מבוססת בחוק הבינלאומי, ונוכחות אתית מתחדשת במודעות העולמית, ויכולת לבנות מחדש את הסיפור הלאומי שלהם כסוגיה של שחרור וזכויות ולא כתיק אנושי חוצה. הפיכת המלאי הזה לפעולה פוליטית מאורגנת, דרך אחדות לאומית אמיתית, והפעלת כלים של החוק הבינלאומי, וחיבור המאבק הפלסטיני לשינויים המתרחשים בתוך החברות המערביות עצמן, יכולה להחזיר את הסוגיה הפלסטינית לסדר היום הבינלאומי כסוגיה שאינה ניתנת לביטול או התעלמות. ההיסטוריה לא נכתבת מעולם רק בלוגיקת הכוח, אלא גם על ידי התעקשות של אלו שסירבו לאפשר לאויבים שלהם להגדיר את עתידם.