הביטחון התקשורתי בין קדושת האמת לרעש הבלעדי: קרב המודעות הלאומית הפלסטינית

המנכ"ל של המשטרה הפלסטינית

בפלסטין, הביטחון אינו מושג טכני נייטרלי, והתקשורת אינה רק מקצוע שמתנהל מבודד מההקשר הלאומי; שניהם נושאים עליהם היסטוריה של אתגרים, והם עמוסים במציאות מורכבת, ומכוונים לקרב פתוח שכותרתו המודעות הקולקטיבית הפלסטינית. מכאן, הביטחון התקשורתי בולט כאחד היסודות החשובים ביותר של עמידות חברתית, וכזירה מסוכנת בקרב עם קמפיינים של הטעיה, בעידן שבו לעיתים המילה מקדימה את האירוע, והחדשות הופכות מכלי גילוי לכלי בלבול אם הן בשימוש רע.

הביטחון התקשורתי הוא מושג ומונח יחסית חדשים, שלעתים קרובות מובנים לא נכון ומצומצמים בטעות לתקשורת הביטחונית, בעוד שההבדל ביניהם הוא מהותי וחיוני. התקשורת הביטחונית היא מסר שמגיע מגורמי הביטחון ומשרדי הפנים, ומיועד לאזרחים, במטרה להעלות מודעות, להפיץ ביטחון, ולהסביר את ההליכים בנוגע לסוגיות הקשורות לביטחון הציבור. לעומת זאת, הביטחון התקשורתי הוא אחריות לאומית כוללת הנופלת על כתפי המוסדות התקשורתיים, העיתונאים ויוצרי התוכן, כאשר הם נחשבים לקו ההגנה הראשון על הסיפור הלאומי והאמיתי, ושומרי האמת מול ההטעיה השיטתית.

בבסיסו, הביטחון התקשורתי בכלל נובע מעמקי השייכות הלאומית, והוא מתבסס בפלסטין על תפיסה מודעת שהפלסטין אינה זירה של חדשות חולפות, אלא סוגיה מרכזית המוּכנה לאתגרים מורכבים, בראשם המלחמה התקשורתית והנפשית. המידע המפריע, השמועה, והחדשה הלא מאומתת, אינם נחשבים רק לטעויות מקצועיות, אלא עשויים להפוך בהקשר הפלסטיני לכלים המהווים איום על השקט הציבורי, מבלבלים את החזית הפנימית, ומשרתים את הסיפורים ותוכניות הבלבול בלי כוונה.

ואתגרים המתרקמים עם הדומיננטיות של התקשורת הדיגיטלית ורשתות החברתיות, שבהן הפכו מדינות רבות וחברות, וכן פלסטין, לאחת הזירות המכוונות ביותר לשמועות, מניפולציה בתוכן, והפצת חדשות שקריות, בצל התפשטות העיתונאות האזרחית שאינה מחויבת מקצועית. הטלפון הנייד הפך לחדר חדשות, והפוסט המהיר להישג, ומספר הלייקים למבחן שקרי להצלחה, על חשבון דיוק, אמת, ואחריות לאומית. ובסצנה זו, הביטחון התקשורתי נהפך לצורך קיומי, לא אפשרות מקצועית.

ואי אפשר לדבר על הביטחון התקשורתי הפלסטיני בלי לציין את תפקיד המוסד הביטחוני בהקנייתו, באמצעות הצגת סיפור אמיתי, מאוזן, ולא מופרז, שמתחשב ברגישות הרגע הפלסטיני, וחותם את הדרך לשמועה בלי הגזמה או הסתרה. שקט ארוך יוצר ריק, וריק ממלא את השמועה, בעוד שהמילה האחראית בזמנה ובניסוחה מגינה על החברה ומחזקת את הביטחון.

אלא שהקשר בין העיתונאי הפלסטיני לאיש הביטחון לא תמיד היה אידיאלי. ישנם אנשי ביטחון המסתכלים על העיתונאי כעל מחפש הישג אזרחי, מבלי להתחשב בהשפעה הנפשית והחברתית של החדשה בחברה המולת תחת לחצים מצטברים. מנגד, ישנם עיתונאים המסתכלים על איש הביטחון כצד שמטה להשגחה והגבלות. אך הניסיון הפלסטיני הוכיח כי חציית אובדן זה אינה מקור מותרות, אלא צורך לאומי, שמוכתב על ידי רגישות השלב ודייקנות הסצנה.

ברור כי שיתוף פעולה והשתלבות בין המוסדות התקשורתיים והביטחוניים היא האפשרות היחידה המסוגלת להגן על החזית הפנימית הפלסטינית, מבלי לפגוע בחירות העיתונות או במקצועיות. כמו כן, השימוש האופטימלי באמצעי התקשורת מצד המוסד הביטחוני הפך לגורם בסיסי לחיזוק הביטחון, ולהתמודדות עם קמפיינים של הטעיה, ולבניית שיח לאומי אחראי. מה שמעיד על שינוי הדרגתי לעבר קשר הממוקם קרוב ליישוב מקצועי, המתבצע על הבנה הדדית של תפקידים והשתלבות באחריות.

נוסף לכך יש לכבד את סודיות המקורות, ולהתעכב על דיוק המידע ממספר מקורות אמינים, מבלי להעדיף את מהות "ההישג העיתונאי" על האמת. הישג המבוסס על מידע חסר בפלסטין עשוי להפוך לכלי פירוק פנימי. כמו כן, שמירה על החיים הפרטיים של האזרחים, והעתקה של אתיקה מקצועית, ודחיית פיקוח אכזרי, הם יסודות שאינם נראים אלא בעניין של סוגיות ציבוריות ואינטרס לאומי עליון.

לסיכום, הביטחון התקשורתי אינו הגבלות לחירות העיתונות, אלא חיזוק לה מלהתמוטט לתוך תוהו ובוהו של הטעיה. הוא אינו אויב להישג העיתונאי, אלא המוסד האתי והלאומי שלה. זו קריאה מודעת לסדר עדיפויות מחדש, והבנה עמוקה שהחדשות, וההישג, והלייקים, חסרות ערך אם לא הן מיועדות להגן על האדם, ולשמור על השקט הציבורי, ולהגיב על הסיפור הלאומי. בהקשר הפלסטיני, התקשורת כאן אינה רק מקצוע, אלא עמדה, והמילה כאן אינה נייטרלית, אלא אחריות היסטורית ולאומית.