עסקת העמידה: ייצור דוחות מעל חורבות הבתים

אום מוחמד הפגר ממהרת להכין את הלחם על העצים, שעות לפני הגעת צוותי פרויקט הביטחון התזונתי שירשמו אותה ברשימותיהם כ“מועילה”, בעוד שהאיכר أبو חלד מסתיר בכיסו פקודת צבא להפקעת אדמתו בזמן שהוא ממלא טופס בקשה לעזרה לרכישת זרעים. שני התמונות הללו אינן סתם אבסורד חולף, אלא הפנים האמיתיות של מערכת מורכבת שהפכה את העמידה מפעולה משחררת קולקטיבית ל“תעשייה” טכנית המנוהלת בדוחות ובכנסים. המילה “עמידה” בשיח הציבורי שלנו זוכה להזמנה בקלות ונצרכת ללא שאלות, אך במציאות של הפלסטיני בשנת 2026 הפכה לעול כבד המוטל על כתפי אלה החיים במרכז ההתמודדות להישרדות; האיכר מתחת לזית שלו, האמא באוהל שלה, והאסיר בתא שלו, כאשר העמידה כבר אינה פעולה רומנטית, אלא היא ניסיונות מתמשכים מול מכונה קולוניאלית שאינה מפסיקה לשאוב את הנפש והגוף.

אנו עדים היום להיפוך מסוכן שניתן לכנותו "סחר בשקט", כאשר המוסדות הרבים שהיו אמורים להיות גב לפעולה הלאומית החלו לדרוך על ההיגיון של ניהול העסק המובע במימון מותנה ושפת התורמים חסרת חוות דעת. השפה השתנתה לפני שהמעשה השתנה; כך שהקולוניאליזם הפך ל“מצב מורכב” ולמאבק, וההתנגדות ל“מאבק ביטחוני”, ושחרור ל“בנייה של יכולות”, שהופך את הנושא מפרויקט שחרור לאומי לניהול משבר שמקל על הסימפטומים ואינו מתקרב לתוך המחלה. אנו רואים היום פרויקטים של התאמה לאקלים בבקעות שבונים מאגרי מים בעוד שהמתנחלים שולטים בבארות התת-קרקעיות, כאילו מה שנדרש מהפלסטיני הוא "להתאים את עצמו" לגניבת משאביו ולא לשוב להשיבם.

בעזה, מתקיימות סדנאות להעצמת נשים בזמן שהכיבוש אוסר על כניסת הבדים, מה שהופך את ההעצמה למיומנות ללא חומר, והעמידה למספר בדוח הגנה שמסווג את הריסת הבתים כהפרה دون أن מחזיק בעלות על עורך דין אחד המונע את ההריסה.
התוצאה הטבעית של נתיב זה היא להטיל על הפלסטיני הרגיל את עלות העמידה לבדו, כי בזמן שהאליטות עסוקות בניהול פרויקטים ובנסוחת דוחות המפנים את סבל האנשים למספרים עיוורים, האיכר נשאר לבד מול המתנחל הרועים, והמשפחה נשארת לבד מול הטרקטור. הכיבוש הצליח לרוקן את העמידה מתוכנה הפוליטי, מנסה להפוך אותה למצב ביולוגי אינסטינקטיבי המוגבל בהבטחת מקלט, חום ואוכל, כך שההישרדות עצמה הופכת לישון של הדמיון והיכולת לחשוב על העתיד, והיציאה ממעגל זה אינה זקוקה לסיסמאות חדשות, אלא לאומץ ביקורתי המגדיר מחדש את יחסנו עם המציאות; אנו זקוקים למוסדות העומדים בראש סדרי העדיפויות של האנשים ולא בתנאים של התורם, ודיבור המקשר בין ההצלה והזכויות בבירור שאינו מקבל פרשנות. הישארות הפלסטיני על אדמתו היא הפעולה הפוליטית הגדולה ביותר, אך היא אינה יכולה להישאר פעולה פרטית מבודדת. העמידה אינה מקצוע, ואינה סטטיסטיקה ברשומות הסיוע, אלא פעולה מתנגדת שחיים אותה בכל קשייה. והפלסטיני היום לא רק שאינו לבד, אלא הוא הפך לחומר גלם לתעשייה שצומחת בגלל הישרדותו ולא בגלל חירותו, והיציאה מהמלכוד הזה מתחילה בסירוב לשפה חסרת העדפה ובנטיית הקרב האמיתיים של האנשים, כי העמידה שאינה סלולה לדרך לחירות היא רק דחייה של כאב. פלסטין היום אינה צריכה מי שישבח את עמידתה כשהיא נחנקת, אלא את מי שיחזיר עטרה על משמעות העמידה הזו, ויקל על עלותה, ויהפוך אותה מעול אישי לפרויקט שחרור קולקטיבי שבו כולם עומדים מאחורי מי שנמצא במגרש, שואלים בכנות: מי באמת עומד איתו?