הסדר העולמי גוסס: עזה העדים וההעידים

  ברגע בינלאומי שבו גוברות נקודות ההצתה מעזה לסודן, ומסוריה, תימן לאוקראינה, נראה שהעולם נכנס לשלב של התפוצצות סימולטנית של משברים, לא כאירועים נפרדים, אלא כתוצאה ישירה של קריסת מערכת ניהול הסכסוכים שנוצרה לאחר מלחמת העולם השנייה. במרכז המצב המורכב הזה, חוזרת וושינגטון, עם חזרת דונלד טראמפ לבית הלבן, להציג את רעיון "מועצת השלום" ככלי חדש לניהול הסכסוכים, שהחלה בעזה, עם אותות הולכים ומתרבים אפשרות להרחיב אותה לנושאים בינלאומיים אחרים, כמו אוקראינה ואולי גם ונצואלה.

אולם השאלה המרכזית כבר לא נוגעת עד כמה יכולת כלי זה לייצר פריצת דרך בנוגע לקובץ מסוים, אלא היא עמוקה ודחופה יותר, כלומר האם ארצות הברית יכולה להנדס מחדש את ניהול הסכסוכים הגלובליים לבדה, וללא תיאום אמיתי עם הכוחות הבינלאומיים והאזוריים המובילים, או ללא שילוב הכוחות המעורבים באמת בסכסוכים האלה, כאילו הסדר העולמי נכנע, או אמור להיכנע, לרצונה בלבד?

"מועצת השלום"… האם סביבון לאומות המאוחדות או הכרה בכישלונה?

ההתרחשות הסימולטנית של התפוצצות המשברים האזוריים אינה אירוע מקרי, אלא ביטוי לרגע היסטורי שבו נפגשות אטימות המוסדות של הסדר הבינלאומי, הקטנת היעילות של המשפט הבינלאומי, וחזרת לוגיקת הכוח העירום כרשמית השלטת על היחסים הבינלאומיים. האומות המאוחדות נראות היום חסרות אונים למלא את תפקידן, לא רק עקב הפיצולים בתוך מועצת הביטחון, אלא משום שהכוחות הגדולים עצמם כבר לא רואים במשפט הבינלאומי עול שמכפיף אותם, אלא נטל פוליטי שניתן לעקוף כאשר הוא מתנגש עם האינטרסים שלהם.

מצד שני, ארצות הברית חוזרת לזירה הבינלאומית עם משקל גדול יותר, אך ללא פרויקט אוניברסליסטי מקיף, מעדיפה לנהל את המשברים במקום לפתור אותם, והסכמים זמניים במקום מסלולים פוליטיים ארוכים. כאן טמון מהות המחלוקות: לנהל עולם מפוצל באמצעות כלים חד-צדדיים בזמנים שבהם הסתיימה החד-צדדיות.

עזה נקודת מבחן לקריסת המשפט הבינלאומי

במרכז מצב זה עומדת עזה, לא כמתקרב, אלא כמתייצב המצב הבעייתי ביותר של כישלון בינלאומי. על אף הכספת התקשורתית, אין הפסקת אש אמיתית, ולא אופק פוליטי, ולא ביקורת משפטית. הטרגדיה מנוהלת כקובץ אנושי מנותק משורשיה הפוליטיים, כאילו הבעיה טמונה בסיוע ולא בכיבוש, ובקלה את הסבל ולא בהפסקתו. בעזה, הסדר הבינלאומי מתפשט בצורה הברורה ביותר: כיבוש ללא אחריות, ואלימות ללא הסבר, ושקט עולמי שעשוי להפוך כמעט לתיאום.

בהקשר זה, עולה "מועצת השלום" שמציעה וושינגטון כמסגרת חדשה לניהול השלב שאחרי מלחמה בעזה, עם סמכויות החורגות מבחינות מסוימות של תפקידה המסורתי של האומות המאוחדות. אולם החומרה של הצעה זו אינה פוגעת רק באופייה העזתי, אלא במה שנרמז לגבי אפשרות להפוך אותה לדגם שניתן להרחיב אותו לסכסוכים בינלאומיים אחרים. זה רומז לניסיון לבנות מנגנונים מקבילים להסדר הבינלאומי הקיים, העוברים את המסגרות האומותיות בעילה של איטיותן וחולשותן, אך מהותית משחזרים את הגישה שהביאה לקריסה זו.

יוקרה אמריקאית בעולם רב-קוטבי

אך ההשקעה הזו מתעמתת עם גבולות קשים. אין יציבות שניתן לאכוף מחוץ לבעיות האמיתיות של הסכסוכים. באוקראינה, אי אפשר לעבור מעל רוסיה. בסוריה, אי אפשר לדרוך על סבך האינטרסים האזוריים והבינלאומיים. בוונצואלה, אין להתעלם מהמשקל הפוליטי של כוחות אמריקה הלטינית והדינמיקות הפנימיות שלהן. ובנוסף העניין, בעזה, אי אפשר למחות על המציאות הפוליטית והחברתית, ולא לדלג מעל הזכויות הלאומיות הפלסטיניות, לא משנה איך ששמותיהם שונים או איך שהמסגרות משתנות.

בנוסף, אודפת עם ארצות הברית, על אף שברשותה כלים צבאיים וכלכליים, חסרה היום את הלגיטימציה המוסרית והפוליטית הנדרשת להנחות סדר עולמי חדש. נטייתה הבולטת, ואי-דווקאיות הסטנדרטים, והעדר המשפט הבינלאומי כאשר הוא מתנגש עם האינטרסים האמריקאיים או הישראליים, חורגות כל תביעה על הנהגה או תיווך. הכנת פתרונות מחוץ להסכמות הבינלאומיות, כאילו העולם הוא זירת ניהול אמריקאית, אינה מייצרת שלום, אלא מעמיקה את הכאוס.

ההיסטוריה מזהירה: אין שלום שנכפה מבחוץ

זו אינה הפעם הראשונה שבה מוצעת פתרון עליון לסכסוכים מורכבים. מסייקס-פיקו, שהוצג כסדרת יציבות ושנחל עשרות שנות סכסוכים, עד להסכם דאייטון שהסיים את מלחמת בוסניה אך הקפיא את הסכסוך במסגרת פוליטית משותקת, דרך ניהול שלאחר הכיבוש בעיראק, שהקימה מוסדות בלי הסכמה לאומית ופרצה את המדינה במקום להציל אותה. גם דוגמאות להתערבות אנושית, כמו בקוסובו ולוב, הוכיחו שהפלת משטרים קלה הרבה יותר מלהקים שלום מתמשך.

המשותף בין ניסיונות הללו הוא שהפתרונות המיוצרים מחוץ לקהילות, וללא שיתוף השחקנים האמיתיים, עשויים להצליח להקפיא את הסכסוך באופן זמני, אך נכשלו בפתרון שורשיו. ואם גישה זו נכשלה ברגע שהעולמות התעלו, כישלונה כיום, בעולם רב-קוטבי, נראה יותר סביר ופחות ניתן להסתרה.

ניהול הכאוס במקום סדר עולמי חדש

הבעיה אינה נעוצה בהיעדר רעיונות או כלים, אלא בהתעקשות על גישת היחידות, והידרדרות המשפט הבינלאומי, והתנהלות עם הסדר העולמי כאילו הוא נתון לרצון של כוח אחד. לא מנגנון מועצת שלום לעזה, ולא מנגנון בינלאומי לאוקראינה או ונצואלה, יכולים להצליח בהנחה זו. מה שמוצע כיום אינו שלום, אלא ניהול זמני של הכאוס, עד שישוב להתפרץ, ואולי בהיקף רחב יותר ואלים יותר, ובמחיר אנושי ופוליטי כבד .

בעידן של כאוס עולמי וללא משפט באזור, הסכנה האמיתית טמונה בהתעקשות על הדרת העמים, והדרה של המנהיגים המסורים ובעלי הראייה. אז משתיקים את העניין של אנשים כדי לשלוט במסלול העמים, והרעות מוצעות כגזרה שאין ממנה מפלט. ההתנגדות מציאות זו במקרה הפלסטיני שלנו אינה מתחילה בסיסמאות ולא בהמתנה לשינויים מבחוץ, אלא בהחזרת הפעולה הפוליטית הלאומית, ובכפיית העדפת האחדות, העניין והייצוג האמיתי, כדי להגן על הקהילה לפני העניין, ושמירה על הקרבנות של עם שמשלם עלויות שאין לו יכולת להתמודד איתן.