קללת ונצואלה: בין המעצר האמריקאי לשליטה ההיסטורית

צעד שעל פניו נראה כעלייה לא מוסרית, הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ הודיע על מעצרו של ניקולס מדורו ואשתו והעברתם באוויר מחוץ לוונצואלה. הודעה זו איננה סתם מהלך פוליטי, אלא פעולה מבישה המפרה את החוק הבינלאומי ואת החוק הבינלאומי ההומניטרי, ומאשרת כי ארצות הברית איננה פועלת מתוך מניע של הגנה על זכויות או קידום הדמוקרטיה, אלא לפי האינטרסים הנפטיים והאסטרטגיים שלה, משיבה לעצמה את דגם השליטה ההיסטורית על ונצואלה.

ונצואלה איננה מדינה כושלת, אלא מדינה שהושמדה בכוונה. מה שמתרחש בה איננו תוצאה של מזל רע כלכלי, ולא טעויות סוציאליסטיות מבודדות, אלא תוצאה של מלחמה ארוכה שנוהלה תחת שם הדמוקרטיה, כאשר הנפט היה המטרה האמיתית. ארצות הברית לא נכנסה לוונצואלה להגנת זכויות האדם, ולא למלחמה נגד סמים, אלא במטרה לשלוט על עתודות הנפט הגדולות בעולם, תוך שימוש בסנקציות, הרעבה ומיתון כלכלי ככלי פוליטי כדי להכניע מדינה שהחליטה לצאת נגד הציות.

במובן הזה, אי אפשר לקרוא את המשבר הוונצואלי מחוץ להקשר ההיסטורי הארוך שלו. סיפור ונצואלה איננו סיפור של כישלון רגעי, אלא מסלול מתמשך של העקבה מאורח חיים מסודר שמתחיל בעידן הקולוניאלי ואיננו מסתיים אצל מדורו. מאז שהייתה תחת מה שניתן לכנות "קללת ספרד". ניהלה למעשה ונצואלה כארץ ל نهب ולא כמדינה ניתנת לפיתוח. הספרדים שלחו אצילים ששלטו באוכלוסיות המקומיות, והשקיעו בפוריות האדמה לגידול קפה וקקאו, בהטלת איסור מחמיר על תעשייה וייצוא עצמאי, כשהם מחייבים את המושבות לשלוח את חומרי הגלם לספרד, ששוב מכרה אותם כמוצרים סופיים. כך נולד כלכלה חסרת ייצור, ואוכלוסיות שהופרדו מקשרן לאדמה והפכו לעבודות בתוך מערכת תעשייתית.

בעוד שהעולם עובר מהפכה תעשייתית ופונה לחדשנות וטכנולוגיה, ונצואלה נראתה כאילו היא נהנית מהפיגור הזה. וכאשר התגלה נפט בכמויות עצומות במאה העשרים, נכנסה המדינה לשלב חדש של אשליה: מדינה מודרנית בצורה חיצונית, אך מבוססת על נפט אחד בלבד. ההשקעות האמריקאיות דפקו על הדלתות, ורכשו את הזכויות, וטיפלו בניהול ובמיכון של מקורות הנפט. האינטרסים האמריקאיים בוונצואלה היו ותמיד יהיו נפטיים טהורים, וכל השאר הוא לא יותר מאשר נאום פוליטי לצריכה ציבורית.

עם הוגו צ'אווס, המדינה נכנסה לשלב שונה מבחינה חיצונית, אך לא יצאה מהמהות של המשבר. צ'אווס הרים את הסיסמאות של צדק חברתי, והצליח לשפר את המצב של מגזרים כפריים ומודרים, אך הוא הפך את המדינה לכלי אידיאולוגי וניהל את הכלכלה בתודעה פוליטית ולא מוסדית, והשלטון קרס והתפוקה ירדה.

מדורו ירש כלכלה כמעט קרסה, והסנקציות האמריקאיות הלכו והתעצמו, שלא היה מטרתן לעזור לעם או לזכויותיו, אלא לסדר מחדש את ההשפעה והשליטה בענף האנרגיה. המטבע קרס, ורוב העסקאות עברו לשוק השחור, ומיליוני אזרחים ברחו, כולל אקדמאים ומקצוענים, בעוד שאלה שלא היו להם אמצעים לבריחה היו חשופים לעוני ולרעב יומיומי.

כאן מקבלת ההכרזה על מעצר מדורו ואשתו משמעות נוספת: היא הרחבה ישירה של המדיניות האמריקאית הארוכה שטיפלה בוונצואלה כארץ פתוחה להתערבות, בה נעשה שימוש בכוח הישיר לשנות את האיזונים של השלטון ולגבש את החוק הבינלאומי לפי האינטרסים החד-צדדיים. זהו מודל בוטה של "בריונות מדינות חזקות", בה נפרצים הסמכויות הלאומיות, וחוקי האומות המוחלפים על ידי קריטריונים של כוח והשפעה, כדי שהמדינות הקטנות יהפכו לשדות קרב במאבק על משאבים ואסטרטגיה.

ההתערבות הישירה הזו משקפת את ההמשכיות המודל הארוך של אכיפת ההשפעה על ונצואלה, ומאשרת כי כל ממשלה שמנסה להסתמך על עצמאות ההחלטה הפוליטית שלה או לשלוט במשאבים הטבעיים שלה מתמודדת עם איום גלוי ומסוכן מכוחות הגדולים, הרחק מכל שיקול מוסרי או חוקי.

ונצואלה איננה מדינה עני, אלא מדינה מעונה, קרבן של כלכלה רעש שלא נפסקה, והתערבות אמריקאית הרסנית, בנוסף לאופוזיציה שנתפסת מחוץ לחלקה, ניהול גרוע, ושחיתות פוליטית, נדידה של רעיונות, והחזקת העושר הלאומי לאינטרסים פנימיים וחיצוניים. היא יכלה להיות אחת המדינות העשירות בעולם, אך העושר ללא מדינה מייצרת, ללא מוסדות, וללא פיקוח הופך מברכה לקללה.