חיינו בין רעש הרגע לטרנדים מהירים

חיים הפלסטיני מתרכזים באירועים ובתהליכים המהירים ובחדשות רבות בכל שעה, חלקן מושכות תשומת לב אישית וחלקן מעסיקות את המודעות הקולקטיבית, ולמרות זאת, האירוע בפלסטין כבר איננו חי יותר מכמה שעות, לאחר שלפני שנים היה מעסיק את דעת הקהל ימים ארוכים תוך כדי קרב של עמדות, והיו נכתבות ניתוחים. היום, גם החדשות החשובות והמסוכנות ביותר נולדות ברשתות החברתיות חמות ולוהטות ומושקעות בזעם ובסכסוך, ואז הן נעלמות במהירות מדהימה, ובמקומן מגיע אירוע חדש או שקט קולקטיבי כבד שאינו בהכרח משקף הסכמה או קונצנזוס.

מחדשות מלחמה, שחיתות, אבטלה, תקיפות מתנחלים, עוני והתנהלות של מקבלי החלטות, עד החלטות גדולות, או חדשות של shaheeds, או מעברים, או מרכזי קניות ועוד. הכל עובר באותו מסלול, רעש מהיר ואז אידוי.

תופעה זו איננה שטחית ואינה תמימה, אלא משקפת שינוי עמוק במבנה התודעה הקולקטיבית ובתודעת הציבור הפלסטיני בחלל הדיגיטלי, שינוי שמדעי התקשורת חוקרים אותו כמעבר מתרבות של בעיה לתרבות של הרגע, ומן דיון ציבורי לוויכוח רגעי.

מה שאנחנו עדים לו היום הוא התכווצות חדה במחזור חיי החדשה. האירוע אינו צורך את עומקו או השפעתו, אלא במהירות הפצתו ויכולתו לעורר רגש. בשעות הראשונות מתאגדים כולם, תומכים ומתנגדים, תוקפים ומגינים. מדרגות השיח גוברות, והקוטביות מתרחבת, ומרגיש כאילו החברה כולה עומדת על סף פיצוץ דעה. ואז פתאום, כאילו לא היה כלום, הציבור נסוג בשקט, ללא סיכומים, וללא תוצאות, וללא השפעה אמיתית.

נסיגה זו איננה משקפת בשלות או עליונות על הוויכוח, אלא מצביעה על עייפות עמוקה. הציבור הפלסטיני חי תחת לחץ פוליטי, כלכלי ונפשי מתמשך, מה שגוזר מצב של עייפות מידע ואדישות מגוננת. האזרח מגיב בהתחלה משום שהוא מרגיש שעליו לומר משהו, ואז נסוג משום שהוא מבין, או מרגיש, שהקול שלו לא ישנה דבר, והוא בוחר בשקט כאמצעי להגנה עצמית.

הגרוע מכך הוא שפקודות התקשורת, ובראשן פייסבוק, אינן מעודדות דיון ציבורי מתמשך, אלא מגבירות את הקוטביות המהירה. הן מתגמלות זעם, לעג וקיצוניות, ואינן מתגמלות חשיבה שקטה או ניתוח מצטבר. וכך ההחלטות הגורליות הופכות לתוכן צרכני, והפוליטיקה מתכווצת לתמונה דיגיטלית חולפת ללא זיכרון וללא צבירה.

לא נותרה תיאוריה במדעי התקשורת שלא נוגעת במציאות זו, ובמקרה הפלסטיני חוצים תיאוריות אלו כדי להסביר את התנהגות הציבור שחי תחת לחץ האירוע הקבוע ומדיניות הטרנד המזורז. בהתאם לתיאוריה של מחזור חיי החדשה, חיי הסוגיות מצטמצמים לראשי פסגה חולפים המהירים בהן מדע דיגיטלי, ואילו תיאוריה של עייפות מידע חושפת עייפות ידיעה ונפשית שדוחפת את הציבור לתגובה ראשונית אינטנסיבית ולאחר מכן למשיכה ושקט. בהקשר הזה מתכלה המרחב הציבורי כפי שצייר אותו האברמס, הופך ממרחב רציונלי לדיון לזירה של קוטביות הנשלטת על ידי אלגוריתמים ורגשות, כדי שהשקט יעבוד לאחר מכן כדי להשתיק קולות שלא השתנו במידת מה, אלא מהן מיצה אותם עלויות הוויכוח המתמשך.

ובמעבר מהאינטראקציה מתודולוגיה של השפעה למתודולוגיה של מיצוי רגעי, כפי שמתארת תיאוריה של שימושים ומיצויים, מתבססת בסופו של דבר השפעת הציבור מفاعل אזרחי לצופה דיגיטלי, שבו רעש הבעה מחליף את הפעולה הקולקטיבית, ובו הסוגיות הופכות לטרנדים חולפים במחזור תקשורת סגור.

אנחנו לא חיים מצב של דיון דמוקרטי בריא, אלא מצב של התאבקות דעה רגעית. כל אירוע הופך לזירת קרב זמנית שמסתיימת בנסיגה של כולם, בלי ביקורת, ובלי חקירה, ובלי בניית עמדה ציבורית בשלות. עם חזרת הסבב הזה, הציבור מאבד את אמונו ביעילות ההבעה, ומתחיל בהדרגה להפוך מצופה דיגיטלי לצופה קבוע.

שתיקה אחרי הרעש מחמירה יותר מהרעשים עצמם, משום שהיא שתיקה מלאה באכזבה, אובדן תקווה ותחושה של חסר אונים. וזוהי שתיקה שעם הזמן עלולה להפוך את המרחב הציבורי לחלל, ולהשאיר את הסוגיות הלאומיות והחברתיות ללא גארדנים.

מה שאנחנו צריכים היום אינו עוד טרנדים, אף שהם חדשים בכל שעה, אלא החזרת תרבות הבעיה. לא עוד צעקות דיגיטליות, אלא שיח תקשורתי שמחזיר את הכבוד לעומק, להקשר ולצבירה. אחרת נמשיך לעבור במעגל סגור: אירוע לוהט, וויכוח רועש, שקט ארוך, ואז שכחה, עד לעדכון הבא.