שִׁעוּר שֶׁל תִּקְוָה.. בּוֹאוֹת עַזَّה מְשַׁאַלוֹת בְּצְבָעִים בְּפְנֵי הֶחֱרָבוֹת בְּעַזَّה

SadaNews - באחת ממרכזי הקליטה המפוזרים ברחבי רצועת עזה, שורר מה שנראה כמו לחישה קולקטיבית. אין מוזיקה ואין נאומים, רק קול המכחול על הבד, ונשימות של בנות שמחפשות פיסת שלווה בתוך הרעש הבלתי פוסק של מטוסי קרב.

כאן, אינם רואים באמנות ככישרון או תחביב, אלא צורך נפשי ומקלט זמני מעומס המציאות. על השולחנות הצהובים, מפוזרים צבעי אקריליק, חלקם פתוחים בהיסח דעת, כאילו הצבע עצמו מתחרה ברגע. הידיים הרועדות אינן רודפות אחרי היופי, אלא מחפשות מוצא.

ריח הצבע מתמזג בריח הגירוש, יוצר תערובת קשה אך עמוסה באפשרות הישרדות. איש אינו שואל: מה תציירי? אלא: מה את נושאת בתוכך?

ולשנה השלישית, רצועת עזה נתונה במציאות אנושית עולמית, שהותירה את חותמה העמוק על הבנות הצעירות, בהן הצטברו רגשות פחד, אובדן וחסך. בהקשר זה, הגיעה יוזמת "שִׁעוּר" כדי להתקרב לתת האנושית של הבנות דרך אמנות, כשפה חלופית שאומרת מה שהמילים אינן יכולות.

מאחורי הצבע, אין לקרוא את הציורים רק על פני השטח; מאחורי כל קו מהוסס מסתתרת סיפור נכון, ומאחורי כל צבע כהה פחד שלא מצא את דרכו לדבר. הבנות לא מתחילות לצייר כי יש להן רעיון, אלא כי הרגשות מחפשות צורה, כך שהתכלת הופך לאזור הכרה, והצבע לתחושת ריקנות שקטה.

אחת הבנות טובלת את מכחולה באדום, לא כדי לצייר דם, אלא כדי לומר שהיא עדיין מרגישה. אחרת בוחרת בכחול בעוצמה, כאילו היא מנסה להרגיע רעש פנימי. אין קריאה אחת לעבודות אלה, אך המשותף ביניהן הוא שהן אינן שואפות להדהים את העין, אלא להקל על משקל הלב.

האמנות, בהקשר זה, איננה מותרות ולא קישוט, אלא הכרח נפשי. זו בדיוק הפינה שיזמת "הפיכת ציור התקווה" שואפת להוקיר; שהאומנות תהיה מרחב בטוח להמיר רגשות מדוכאים להודעות ויזואליות, ללא פיקוח, וללא פחד משיפוט.

בנות בגילאים קריטיים, נושאות בטן מהחיים מהן, מצאו בצבע כלי להישארות מחוברות.

כנף פנימית

בלב הציור הקולקטיבי, בולטת כנף לבנה רחבה, שאינה מושלמת אך נוכחת בעוצמה. היא אינה מסמלת רק מעוף, אלא מבטאת צורך נפשי לבריחה זמנית מעומס המציאות.

סובבת אותה צבעים מנוגדים; האדום ליד הכחול, הכתום חוצה את המרחב בפתאומיות, בהתבוננות ברורה על חוסר השקט הפנימי. לצד הכנף, כתבו הבנות את האמרה של איליה אבו מעדי: "לו היה התקווה רואה, הייתי מעניק לך ממנה כנף לעוף מעל כל כאב".

המילים כאן אינן קישוט, אלא ביטוי ישיר לצורך נפשי דחוף; שכן התקווה היא כלי הצלה ולא רעיון מופשט. כמו שהתמונה של "הפניקס" חוזרת בעבודה, עוף או אדם שנולד מהאבק. הסמל לא תוכנן מראש, אלא יצא באופן אוטומטי מהדיון הקולקטיבי, לדייק את רצון הבנות לקום מהכאב מבלי להכחיש אותו או להיכנע לו.

מרחב בטוח

מרים ג'רו, רכזת צוות שִׁעוּר, מסבירה את הרעיון העיקרי של הפרויקט "מתבסס על יצירת מרחבים נפשיים בטוחים", ומוסיפה: "שִׁעוּר הוא צוות נוער מתנדב מעזה, שמבצע פעילויות אמנותיות, תרבותיות ומודעות המיועדות לבנות צעירות בגילאים 14-17, במטרה להעניק להן את האפשרות לבטא את עצמן דרך האומניות, ולהשתתף בפעילויות הקשורות למציאותן".

ג'רו מסבירה לאל-ג'זירה שהיוזמה "הפיכת ציור התקווה" הגיעה בעקבות תצפית על צורך נפשי אמיתי אצל הבנות לאחר שנים של מלחמת השמד הישראלית על רצועת עזה. "שמנו לב כי רבות מהבנות נושאות רגשות מדוכאים, אך אינן מוצאות דרך לבטא אותן. מכאן, סיפקנו מרחב בטוח, ללא לחץ, וללא הערכה, כדי לאפשר להן לסדר מחדש את רגשותיהן ולבנות את האמונה בעצמן".

היא מציינת כי הפעילות החלה בשיחת דיון על האמרה של איליה אבו מעדי, לא כספרות אלא כנקודת מוצא נפשית. "המפתח לא היה הציור עצמו, אלא מה קורה במהלך הציור: האינטראקציה, הצחוק, השתיקה, והיכולת להרגיש בטוח בתוך קבוצה שדומה לך".

רגשות שמחה

לפי האמנית הפלסטינית פרח עג'ור (19), הסדנה לא הייתה רק פעילות אומנותית. היא אומרת: "בזמן הגירוש השני, חוויתי לחץ נפשי כבד, האנרגיה שלי הייתה כבויה, ולא יכולתי לבטא את מה שהיה בתוכי".

היא מתארת את השלב הזה כמוקף פחד ולחץ, ללא מרחב פורקן, ומוסיפה לאל-ג'זירה: "לאחר שהשתתפתי בסדנה הזו, הרגשתי בטוחה שוב. הציור כאן לא היה צריך להיות יפה, אלא אמיתי. זה בלבד שינה את המצב בצורה משמעותית".

עבור פרח, התחושה שהיא לא לבד, ושהיא לא לבד בהרגשותיה, הייתה מרכיב מרכזי בחוויה.

פרח רואה שהאמנות בעזה אינה מותרות, ואומרת: "האמנות כאן היא אמצעי להתנגדות נפשית. כאשר אנו מספקים מרחב בטוח, הרגשות מתממשות אוטומטית לצבעים ולהודעות. היוזמות הללו, על אף פשוטות, קרובות לאנשים ונובעות מהמציאות שלהם, ולכן הן משאירות חותם אמיתי".

חלום של תקווה

התלמידה בכיתה י"ב אמל דרויש (17) מדברת בשקט על חווייתה "לפני שהכרתי את צוות שִׁעוּר, לא היה לי מרחב בטוח לבטא. המחשבות שלי היו מפוזרות, והרגשתי שיש לי דברים שאני לא יודעת איך להוציא".

היא אומרת שהצטרפותה לפעילויות האמנותיות שינתה את תפיסתה את עצמה, "נהייתי יותר אופטימית, והכרתי אנשים חיוביים. הציור עזר לי להבין את רגשותיי, אפילו את אלו שלא יכולתי לקרוא להן בשם".

עבורה, החוויה לא הייתה רק אמנותית, אלא בעיקר אנושית. אמל מסיימת את דבריה בדבר ברור: "רציתי מאוד לדעת על צוות שִׁעוּר לפני זמן מה. המרחב הזה חשוב לכל נערה שמרגישה שיש בתוכה משהו שצריך להתבטא".

הישרדות נפשית

בהקשר זה, יאסר אבו ג'מע, מנהל תוכנית בריאות הנפש בעזה, רואה שהאמנות אינה רק מותרות או פעילות משנית במהלך מלחמה, אלא הפכה לאמצעי להצלה נפשית, במיוחד אצל בנות שמוצאות את עצמן מוקפות בהפסדים מצטברים שאין להן תמיד היכולת לבטא במילים.

הוא אומר לאל-ג'זירה שציור, תפירה, כתיבה ואפילו צביעה פשוטה מסייעים בסידור מחדש של הרגשות הפנימיות, ומקנים לבת תחושת שליטה במציאות שהיא איבדה שליטה על כמעט כל דבר. הוא מוסיף "כאשר בת אוחזת במכחול או בעיפרון, היא לא רק יוצרת עבודה אומנותית, אלא מסדרת מחדש את הכאוס הפנימי, ומעניקה לעצמה רגע של אוויר בתוך המצוקה היומיומית".

מקור: אל-ג'זירה