פלסטין בין פרויקט ההפרדה הישראלית לדרישות החזרת ההחלטה הלאומית

מלחמת עזה לא היא כבר אירוע צבאי חירום, ולא פרק נוסף במסלול התוקפנות הארוך של ישראל, אלא הפכה לכלי פוליטי ישראלי להנציח פרויקט אסטרטגי ישן-חדש, יסודו הפרדת רצועת עזה מיהודה ושומרון, ופירוק הסוגיה הפלסטינית מסוגיית שחרור לאומי לתחומים אנושיים וביטחוניים מנוהלים. פרויקט זה לא החל עם המלחמה, אך מצא בה את הזדמנותו החמושה והברורה ביותר להאיץ את ביצועו.

מה שמוצע היום תחת כותרות "היום שאחרי", או "שיקום" לפי תיאוריה של הנדסת החברה העזתית ופירוק מרקם הלאומי שלה, וביטול תפקידה ההיסטורי כרמפה ללאומיות הפלסטינית, או מה שמכונה "מניעת חזרת אלימות", אינו מבטא חיפוש רציני לפתרון, אלא ניסיון לשחזר מציאות קבועה הבנויה על פירוק ופיצול; רצועת עזה מנוהלת מחוץ להקשר הלאומי, ויהודה ושומרון נשחקת מדי יום בשל ההתנחלות והסיפוח ההולך, והעם הפלסטיני מתבקש להסתגל למציאות זו כגזירת גורל שאין לעמוד בפניה ואין חלופה לה.

פרויקט ההפרדה: דלת לפירוק

הסכנה האמיתית אינה נמצאת בפרטי ההצעות המתקבלות בנוגע לעזה, אלא בלוגיקה הפוליטית שלהן. טיפול ברצועת עזה כעניין נפרד מיהודה ושומרון, באשר היא מכוסה בלשון אנושית או ביטחונית, מתיישב לחלוטין עם הראייה הישראלית שרואה בהפרדה תנאי לפירוק רעיון המדינה הפלסטינית. המלחמה, בהקשר זה, אינה רק אמצעי הרתעה, אלא כלי להנדסת המציאות הפוליטית והגיאוגרפית.

כל פורמט לניהול עזה, או לשקם אותה, או "לייצב" אותה, מחוץ למסגרת של אחדות השטח והישות הפלסטינית, פותח את הדלת להנצחת ההפרדה כעובדה קיימת, וממיר את הכיבוש מבעיה משפטית-פוליטית לשאלה מנהלית שניתן להכות.

אחדות לאומית: תנאי פוליטי ולא סיסמה מוסרית

כישלון פרויקט זה אינו יכול להתממש ללא בניית אחדות לאומית פלסטינית חדשה, שלא תתבסס על חלוקת כוח חסרה, ולא על שחזור הפיצול בנוסחים גמישים יותר, אלא על תבנית המעבר הסכמית ברורה. אחדות שלא תצומצם להסכם בין שני פלגים, אלא תיוסד על תוכנית פוליטית כוללת שמחזירה את כבודו של רעיון העם האחד והארץ האחת ונציגות לאומית מאוחדת דרך הסכמה ולאחר מכן דרך קלפי.

תבנית זו חייבת להתבסס על שלושה מרכיבים בסיסיים: אחדות עזה ויהודה ושומרון מבחינה פוליטית ומשפטית, תוכנית לאומית מוגדרת שמציבה את המדינה הפלסטינית בעלת הריבונות המלאה והבירה ירושלים בגבולות 1967 כמטרה שלב ריאלית, והחזרת הפעלת הארגון שחרור פלסטין כמסגרת ייצוגית כוללת שניתנת לתיקון ולחדש על יסודות לאומיים דמוקרטיים.

המשך הפיצול, או הקבלה בניהולו, אינה פירושו ניטרליות, אלא פתיחת פתח לפתרונות כלפי חוץ, שבהם סוגיית פלסטין מצומצמת לתיק סיוע בעזה, ותיק ביטחוני ביהודה ושומרון.

אין אשליות על הפנים הישראליות

המלחמה הוכיחה, ללא ספק, שהחברה הישראלית לא פנתה לבחינה מוסרית או פוליטית, אלא לעוד יותר קיצוניות וכחישה. אפילו הזרמים הישראליים שעדיין מדברים על פתרון שתי המדינות הפכו לאופציה שולית, בעלת השפעה חלשה, וכבולים בפחדם מהתמודדות עם הזרם הכללי.

ההבטחה ל"התעוררות" ישראלית קרובה אינה מציאותית. השינויים, אם יקרו, לא יהיו תוצאה של נאום שכנוע או קריאות מוסריות, אלא תוצאה של לחצים חיצוניים מצטברים שמשנים את חישובי העלות והרווח ומגדירים מחדש את גבולות מה שמקובל פוליטית.

הקהילה הבינלאומית בה מבחן אמינות

הארצות הברית ואירופה עומדות היום מול מבחן פוליטי ומוסרי אמיתי. התייחסות לעזה כמשבר אנושי נפרד, וליהודה ושומרון כתיק ביטחוני לניהול, לא הביאה לניצחון קודם, ולא תביא לעתיד. הביטחון אינו נבנה על הכחשת הזכויות הלאומיות, ולא על ניהול הסכסוך במקום לפתור אותו.

מה שנדרש בינלאומית אינו הצהרות מאוזנות, אלא עמדות ברורות: דחיית כל פורמט שמפריד את עזה מיהודה ושומרון, קישור שיקום להליך פוליטי אמיתי שמסיים את הכיבוש, ולא פירוק החברה העזתית, ותמיכה באחדות הייצוג הפלסטינית במקום הימנעות ממנה, או להמשיך להנדסה שלה לפי הראייה הישראלית, והפעלת מנגנוני אחריות לפי החוק הבינלאומי, לא לפי שיקולי הכוח בלבד.

למדינות ה-BRICS, המציעות את עצמן ככוח בינלאומי בולט, פלסטין מהווה גם מבחן לאמינות דיברתם על עולם רב קוטבי המבוסס על צדק וחוק, ולא על דואליות הקריטריונים.

סולידריות בינלאומית: מהזדהות להשפעה

העולם חווה במהלך המלחמה שינוי בולט במדעי הציבור, במיוחד במערב, בו נשבר המונופול של הנראטיב הישראלי, וצץ דיבור חוקי ומוסרי חדש המתקשר עם רצח העם וההתנחלות הקולוניאליסטית. אולם שינוי זה, גם אם הוא חשוב, יישאר מוגבל אם לא ינוצל במסגרת של חזון פוליטי פלסטיני ברור.

תנועות העם לא משנות את המדיניות לבד, אך הן יכולות להעלות את העלות של המשך העוול, כאשר הן מתורגמות ללחץ מוסדדי בפרלמנטים, באוניברסיטאות, באגודות מקצועיות, בשווקים ובבתי משפט. הסולידריות הופכת לכוח אמיתי רק כאשר היא קשורה למטרה פוליטית ברורה.

מפת דרך אפשרית

מה שהפלסטינים צריכים היום הוא לא ניסים, אלא תוכנית פוליטית ריאלית הנבנית על: דחייה תמידית ומוחלטת של ההפרדה בין הרצועה לבין השטח, אחדות לאומית זמנית עם תוכנית מסוימת ומנגנונים כוללים שהוסכם עליהם ברמת הארגון וממשלת הרשות, הבינאום של הסוגיה משפטית ולא אנושית בלבד, שותפות אסטרטגית עם התנועות החברתיות העולמיות, והגדרת המאבק כנמשך לאומי כולל, פוליטי, משפטי וחברתי, ארוך טווח, ומרכז כוחו מסתמך על האמירה הלאומית לגבי צורותיו, ומידת ההשתתפות של הכוחות החברתיים הרחבים בו.

כאשר האלקטורים לא יכולים, הזכות לא נופלת. וכאשר הפוליטיקה מוקפת את עצמה, הרצון לא בוטל.

כישלון פרויקט ההפרדה אינו משימה של פלג או מנהיגות מסוימת, אלא אחריות לאומית כוללת. פלסטין אינה מצטמצמת לרצועה בלבד, ולא לשטח בלבד, אלא באחדות של השטח והעם, ובזכות בלתי ניתנת למכירה לקבוע את העתיד. זו אינה קריאה להתמודדות, אלא קריאה להיגיון הפוליטי, בפלסטין ובעולם: אין יציבות ללא צדק, אין שלום ללא סיום הכיבוש, ואין עתיד ללא אחדות ההחלטה הלאומית.