כאשר הטעם הבטוח הפך למתוק

מעולם לא הייתי בין אלה שמתחילים את הבוקר בכוס קפה, ולא בין אלה שרואים בשחורה שלו חום ובמרירות שלו נחמה. במהלך חיי, הקפה זרם לי מול העיניים כמו עובר אורח; לא הושטתי יד אליו ולא חשבתי לטעום אותו, כאילו שביני ובין הקפה יש מרחק שקט שאין לו סיבה. תמיד ראיתי את אמי ואבי – שאלוהים ייטיב עם אבי וישמור את אמי – נפגשים סביב כוסותיהם כל בוקר, מחליפים שיחות כאילו שהקפה הוא גשר קטן שמחזיר אותם ללב אחד. תמיד תהיתי: איך כל האהבה הזו מתרכזת במשקה מר? ומדוע הקפה בידיהם נראה טעים למרות טעמו הקשה?

ואז הגיע היום שבו אבי הלך... ונשבר בבית מוסיקת הבוקר, ואמי נשארה לבד למזוג קפה לשתי כוסות; אחת לזיכרון, והשנייה לחיים. המראה הזה כאב לי יותר מהאובדן עצמו, כאילו שהקפה איבד חצי מנשמתו עם לכתו.

שם החלטתי להתקרב למשקה הזה שעמד לי כא stranger. לשתות קפה כפי שאבי אהב, וכפי שאמי אוהבת... כאילו אני מחזיר משהו מהם יחד בכל לגימה. ברגע שהקפה נגע בשפתיי, הרגשתי שאני לא טועמת משקה, אלא טועמת זיכרון מלא... ריח הבית, וקול צחוק, וצילם של נוכחות שלא נעדרה.

עם הימים, הקפה הפך להרגל... ואז לסיפור. גיליתי שהמרירות שלו היא רק מעטפת, שבתוכה sweetness שלא מתגלה إلا כשמשתפים אותה עם אהובים. הבנתי שהפרטים הקטנים הם שמבנים את יופיו של החיים, ושקפה הוא לא רק משקה, אלא טקס של אהבה והכרת תודה. מה שהיה מר הפך למתוק, ומה שהיה רגיל הפך לפ detal חריג נושא את חותם האהובים עלינו.

למדתי מהקפה درس עמוק: שהדברים לא משתנים מעצמם, אלא אנחנו משנים את ההסתכלות שלנו עליהם. ושהמרירות יכולה להיות יפה יותר כשאנו שותים אותה ליד יד שאוהבת אותנו, או זיכרון שמעניק לנו כוח, או אם שהיא ריח הקדושה על האדמה.

הפכתי לאהוב את ריחו כאילו שהוא קטורת הזיכרון, ואני מרגישה שהוא שותף למילה והאות, מלווה אותי בבדידותי ובכתיבתי ובמחשבותיי. אני כבר לא רואה את המרירות שלו, אלא רואה בתוכו את חום אבי, ורוגע אמי, וביטחון הרגע שבו אני לומדת איך ליצור את אושרי מהפרטים הפשוטים ביותר.

הקפה לא רק שלא היה רק המשקה המועדף שלי, אלא הפך למרירות היחידה שאני מקבלת בסיפוק... כי הוא יוצר את מצב הרוח שלי, ומזכיר לי שהחיים, גם אם הם קשים, יכולים להעניק לנו מלב המרירות משהו שמזכיר בדיוק את המתיקות.

שתה את הקפה שלך... והתעמק בפרטים שעושים את חייך.