מאפר של חוסר היכולת הכלכלית... לעצמאות הכלכלה הפלסטינית - מפת דרכים להחייאה לאומית בניהול חכם של המשבר הפיננסי

הכספים הציבוריים הפלסטיניים נמצאים בשלב הדומה לקרב גורל; הרגע שבו המדינה חוצה בין שני קצוות: קצה התבוסה וקצה ההתעוררות. אנו עומדים בפני כלכלה מוקפת מבחוץ, מותשת מבפנים, ששואבות ממנה משברים כמו ששואבת האש מה עצים יבשים.

ובכל זאת, בכלכלה הזו נשאר דופק שלא מת, וניצוץ שלא כבה, ורצון חזק שיכול להפוך את החיסרון להזדמנות.

זו לא רק בעיית מספרים, אלא בעיית קיום שמבקשת להוכיח את עצמה, ומדינה שואפת לעמוד על רגליה למרות הרוח, וכלכלה שמתאוששת למרות ההרס.

אנטומיה של המשבר: כאשר התקציב נחנק והמספרים מדברים בטעם מר

המשבר אינו חוסר הכנסה, אלא סדקים ביסודות, שכן התקציב דומה למראה שבורה שמחזירה מדינה כבדה על מחויבויותיה, מותשת מההוצאות השוטפות, נשלטת על ידי שערי הכיבוש, ומוגבלת על ידי תנודות הסיוע.

ההוצאה הפכה מכלי לבנייה לכלי להכיל את המשברים, והתקציב הפך מתוכנית מדינה ל"תחבושות כלכליות" שנדבקות על פצעים מחמירים.

ה"מראה של המדינה" היום אינה זקוקה לניקוי, אלא להתכה ולעיצוב מחדש, שכן יופי לא עוסק בטיפול בשברון העצם.

שחרור מהמכסה: לשבור את הכבל הזהב ולשוב להחלטה הפיננסית

הכספים מהמכסה אינם רק מקור פיננסי, אלא כבל עטוף בזהב; חבל הצלה שמחזיק הכובש בקצהו, מושך אותו מתי שנפשו חפצה ומשחרר מתי שנפשו חפצה.

והשחרור מהם הוא לא החלטה רגשית, אלא מסלול אסטרטגי ארוך נשימה.
- חיזוק הייצור המקומי כדי להחליף את היבוא.
- פתיחת שווקים חדשים כדי לשבור את ההגבלה של הגיאופוליטיקה.
- הקמת מגזרים מייצרי מזומן קשה במקום להמתין לו.
- בניית שרשרות ערך מקומיות שיעשירו את הכלכלה מהצורך.

הקטנת התלות במכסה אינה רק צעד פיננסי... אלא שחרור פוליטי ורצוני.

ייעול ההוצאות: מחורי הסירה לרציונליות של הניהול

ההוצאה היום דומה לסירה שמפוצצת בחורים: היא לא מתמוטטת מיד, אך היא מתעייפת, נאנקת, מתנדנדת.
אם לא יופק סכרים על הסירה, היא תתמוטט גם אם ננסה לרוקן את המים.
- שמירה על השכר מבלי לפגוע בכבוד העובדים.
- להיפטר מהוצאות שאינן יוצרות ערך מוסף.
- להפנות את ההוצאה לתשתיות ולפרויקטים יצרניים.
- אימוץ תקציב תוכניות שקושר את ההוצאה לתוצאה ולא למסורת הניהולית.

ההוצאה החכמה אינה בהוצאות פחותות... אלא בהוצאות טובות יותר.

הסקטורים היצרניים: החזרת דופק הארץ והחייאת כלי התעשייה
לא מדינות קמות מהיבוא, אלא מהייצור. והייצור הוא החמצן שינות את האומות.
וסקטורי החקלאות והתעשייה צריכים לשוב לתפקידם כעמודים מרכזיים בבניית הכלכלה הלאומית.

בחלקאות, טמונה העושר הנשכח הממתין למישהו שיפרק את האבק ממנו:

תמיכה בשרשרת הייצור מהזרע ועד השוק, והגנה על האדמה מפני דליפה וחריש, והפיכת החקלאות מעושר יומי לתעשייה שמייצאת.

ומהתעשייה, היא עמוד השדרה המושתק שצריך להתחדש דרך עדכון מפעלי ייצור קטנים, יצירת אזורים תעשייתיים תוססים, וחיזוק האיכות כך שהתעשייה הפלסטינית תהפוך לשגרירה בחו"ל.

ולצד זה, השקעה בכלכלה הדיגיטלית, המייצגת את זהב העתיד ללא מכרות:

השקעה במוחות, והפיכת פלסטין למרכז ייצוא של שירותים טכנולוגיים, והשקת דור של יוצרים שיכולים להתחרות ללא גבולות וללא מעברים.

כך מתחיל המעבר מעצמה הכלכלה המוגבלת בגיאוגרפיה... לעסקים שממריאים מעליה.

ניהול החוב הציבורי: לרסן את השד ולבנות גשר לעתיד

החוב יכול להיות גשר לעבור... או חור לנפילה.

והחוכמה היא לדעת היכן לשים את כפות רגלינו, ושהמימון יהפוך לכלי צמיחה ולא לנטל קבוע.
- הלוואה לפרויקטים יצרניים ברי קיימא ולא למשכורות זמניות.
- שקיפות שעושה את האזרח שותף להבנה ולא מקבל הלם.
- תוכנית שנמשכת לעשר שנים שמצילה את המדינה מהכאוס של לקיחת הלוואות.

כי החוב שאינו יוצר ערך... יוצר כבלים.

שותפות החייאה הלאומית: כאשר הידיים מתאחדות והמצפן מתאחד

המדינה היא השכל, אך היא איננה הידיים והרגליים.

כי המגזר הפרטי הוא השרירים שבונים, והחברה האזרחית היא העין שמפקחת, והנוער הוא הלב שמזרים דם בכלכלה.
- הרחבת ההשקעה המקומית והזרים.
- שותפויות באנרגיה, מים ותשתיות.
- השתתפות הקהילה במדיניות ובתקציב.

כלכלה שמבוססת על צד אחד... היא כלכלה עיוורת.

לעומת זאת, הכלכלה שיתופית היא כלכלה רואית ומחוזקת באמון.

מניהול המשבר ליצירת העתיד: חזון שמייצר תקווה ולא משתמש בה

אנו זקוקים לחזון שאינו מכסה את הצער, אלא הופך את הפצע למ מקור כוח.

חזון המחדש את ההגדרה של הקשר בין המדינה לכלכלה, ומחזיר לאמון העצמי את מעמדו, ולצדק החברתי את כבודו, ולייצור הלאומי תפקידו.
- עצמאות הדרגתית מהתלות הכלכלית.
- העברת הכלכלה מחולשה לחוסן.
- הגנה על השכבה הבינונית כי היא עמוד המדינה.
- הכנסת יודעי מכונה ונתונים לייצור ההחלטות הכלכלית.
- אינטגרציה של המדיניות החברתית והכלכלית לבניית מדינה מאוזנת.

פלסטין מייצרת את הנצלה שלה בידיה

המשבר אינו גזירה, אלא בחינה עבור מולדת המסרבת להישבר.

כי הכבלים יכולים לכבול את הידיים, אך אינם כובלים את המוחות.

והמצור יכול לסגור את המעברים, אך אינו סוגר את האופק בפני עם שלמד ליצור מהחושך אור ומחוסר היכולת הזדמנות.

כי פלסטין אינה זקוקה לניסים, אלא לניהול המאמין במוחה, ולעם המאמין ביכולתו, ולכלכלה המאמינה בעצמה.

וממרחם המשבר תיוולד מדינה יודעת שהריבונות אינה מוענקת, אלא נבנית...
אבן על גבי אבן, ורעיון על פני כאב, עד שהכלכלה שלה תתעורר כמו עלות הבוקר שלה - חופשייה, עקשנית, בלתי מנוצחת.