הבנקים מרוויחים.. והכלכלה קפואה

המערכת הפיננסית הפלסטינית חווה את אחת מהזמנים המורכבים ביותר מאז הקמת הרשות המוניטרית. הבעיה אינה במחסור בכסף או בגירעון כספי כפי שחשבו, אלא בכך שהכסף קיים אך אינו נע. הנזילות תקועה בתוך המערכת הבנקאית, והבנקים עצמם הפכו יותר כמו ארגזי כסף מלאים שאינם יודעים כיצד לשחרר את מה שבתוכם, בזמן שבו ישראל מחזיקה חזק על תנועת השקל ושולטת בכיוונו אל ומפאלסטין. הכלכלה הפלסטינית תלויה בשקל ב-85% מהעסקאות היומיות, ובנוכח ההגבלות הישראליות על חידוש המזומנים הללו, נצברו מיליארדי shekels בבנקים המקומיים מבלי למצוא את דרכם לכלכלה. האבסורד הוא שהעושר הזה בנזילות לא הביא לנוחות, אלא יצר משבר חדש: שפע שהופך למדכא. למרות הכמות הענקית הזו של מזומנים, ההכנסה עדיין מוגבלת; רק שליש מהפלסטינים מחזיקים בחשבון בנק, והשאר חיים מחוץ למערכת הפיננסית. הפער הזה אומר בפשטות שהכסף לא מגיע למקום שבו אנשים מייצרים וצורכים, אלא נשאר כלוא בחשבונות ובהגבלות.

העודף הפיננסי הזה, שנחשב בעבר כאות לפעילות עסקית, הפך לנטל כבד על הבנקים שאינם מסוגלים לנהל את הנזילות או לעמוד ביחסי הרזרבה המחייבים. עם שהכספות שלהן מתמלאות בשטרות מבלי יכולת למכור אותן, ירדה היכולת שלהן להעניק הלוואות או לממן פעילויות ייצוריות. הממצאים מראים שההלוואות ירדו לכ-68% מכלל הפיקדונות, והבנקים הפכו להיות זהירים יותר במתן הלוואות, מכיוון שכל הלוואה חדשה משמעה עוד ערימת נזילות נייר שלא יכולה לזוז. עם זהירות זו, הוקטן המימון לפרויקטים קטנים ובינוניים – המהווים יותר מ-95% מהכלכלה – לכ-עשרה אחוזים בלבד מהתיקי אשראי. עם אמצע שנת 2025, האבסורד הפך לברור יותר: הבנקים מדווחים על רווחים של 45.5 מיליון דולר בחצי שנה אחת, עם צמיחה העולה על 380% מהשנה הקודמת, בזמן שהשווקים מתכווצים והמיתון גובר. רווחי הבנקים לא נובעים מפעילות ייצורית, אלא מהאפיקים והרשומים, כלומר מכלכלה פיננסית שרווחת על הנייר בעוד שהמציאות מאבדת את פעימתה.

הضغط האשראי משפיע על המעגל הכלכלי בהקפאה; הביקוש יורד, וכוח הקנייה נשחק, וההכנסות הממשלתיות מתכווצות עם צמצום הפעילות העסקית. עם חוסר האפשרות של האוצר ללוות פנימית, מתרחב פער המימון, ויורד ההוצאה הציבורית, והמיתון מתעצם. בינתיים, האזרח שומר את כספו מחוץ לבנקים מתוך פחד מההגבלות, והאמון במערכת הפיננסית יורד עוד יותר. הכסף מוסתר בבתים, והכלכלה הרשמית מפסידה, בעוד שהכלכלה האפורה מתנפחת ללא פיקוח. כל זה מתרחש תחת מערכת פיננסית שאינה חופשית לנוע; הרי שהמשבר אינו רק בנקאי, אלא פוליטי במהותו. השליטה הישראלית על תנועת השקל הפכה לאמצעי לחץ שנעשה בו שימוש בעת הצורך, מאטה את ההעברות ומגבילה את הניכיון ויוצרת תלות כלכלית מדכאת. ובמקביל, אין למוסדות הפלסטיניים כלים כספיים עצמאיים או מערכת סילוק לאומית יעילה, על אף הניסיונות המתרבים לפתח מערכות תשלום אלקטרוניות וארנקים דיגיטליים, אשר ניסיונות אלה עדיין מוגבלים בפני מערכת פיננסית ענקית ומדכאת פוליטית.

בעזה, התמונה נראית קשה יותר. לאחר חודשים ארוכים של מלחמה, מספר סניפים של בנקים פועלים בשעות מוגבלות, בעוד שהתשתית הבנקאית הרוסה כמעט לגמרי. אין נזילות מספקת, ואין מכונות כספומט פועלות, ואין יכולת לתעד נתוני לקוחות לאחר אובדן הרשומות וגירוש הרב. חלקה של עזה מההלוואות הכוללות מוערך בפחות מ-10% בלבד, והפקדותיה בכאלו של כ-11%. מהכלכלה שלה, היא צנחה ביותר מ-80% במהלך שנה אחת. זו מערכת פיננסית שהתעייפה בתוך כלכלה מוקפת שמנסה לנשום ללא אוויר.

לגבי העתיד, כל ניסיון לטפל במשבר הנוכחי לא יכול להצטמצם לפתרונות בנקאיים או החלטות זמניות. הבעיה אינה בגובה המזומנים אלא במבנה שלהם. מה שנדרש היום היא ראייה אסטרטגית שמביאה לתכנון מחדש של המערכת הפיננסית הפלסטינית על בסיס יותר עצמאי וגמיש. הראייה הזו מתבססת על שלושה מסלולים מקבילים:

ניכיון לאומי עצמאי המנוהל בפיקוח מקצועי ובינלאומי כדי להבטיח זרימה חופשית של מזומן ללא מגבלות פוליטיות.

הפיכה דיגיטלית הדרגתית הכוללת ארנקים אלקטרוניים ואולי גם בבחירת מטבע דיגיטלי פלסטיני מה שיקטין את התלות בזכוכית חיוניות בעלות כסף פיזי.

הכוונה של המימון לכיוון הייצור ולא לצריכה, באותו האופן שהבנקים יהפכו לאפיק צמיחה ולא לארגזים סגורים.

כי ללא שינוי מבני זה, תישאר המערכת הפיננסית הפלסטינית עבדת תלות, והכלכלה הלאומית תמשיך להסתובב במעגל ההמתנה. הכסף הפלסטיני כיום לא חסר, אלא מוחזק במערכת שלא מאפשרת לו לזוז. והבנקים שמדווחים על רווחיהם לא בהכרח מצליחים לפי מידת ההתפתחות. משחקבר כאשר הכספים מפסיקים להסתובב, הכלכלה מפסיקה לחיות, ואם לא יהיה שינוי בקרוב, הרווח יישאר דפוס על נייר, וההפסד יישאר מציאות שחיה כולם.