ממשלתיות ומלחמת השחיתות בפלסטין: בין החובה הלאומית למחויבות הבינלאומית

מאמר אנליטי על ממשלתיות ואתגרי הרפורמה המוסדית בפלסטין

המדינה הפלסטינית מתמודדת מאז הקמתה עם אתגרים עמוקים הקשורים בבניית מוסדות עצמאיים המסוגלים לנהל את המשאבים הציבוריים ולהשיג צדק חברתי.

נוכח הכיבוש המתמשך, ההפלגה הפוליטית, והלחצים הכלכליים והבינלאומיים, הפכה סוגיית ממשלתיות המוסדות הלאומיים ומלחמת השחיתות למוקד מרכזי בדיסקורס הפוליטי והפיתוח הפלסטיני.

על אף שהדיסקורס הבינלאומי לעיתים קרובות מקשר את הממשלתיות לדרישות למימון וסיוע, המציאות הפלסטינית מגלה שהשיפור המוסדי ושקיפות הם דרישה לאומית מהותית להבטחת עמידות ועצמאות פוליטית וכלכלית.

ממשלתיות רהוטה היא בסיס לאומי, לא מונח מיובא

השיחה על ממשלתיות אינה נוגעת רק למלחמה בשחיתות, אלא היא מתמקדת גם בניהול רהוט של העניינים הציבוריים המבטיח שקיפות, אחריות ושוויון הזדמנויות.

זו מהות המדינה המודרנית, יסוד האמון בין האזרח לבין הנציג, ואמצעי לחיזוק הפרויקט הלאומי מפני שחיקה פנימית.

במקרה הפלסטיני, שבו הכיבוש, ההפלגה והלחצים הכלכליים, הממשלתיות הופכת לצורך להמשך הקיום ולא לאופציה ארגונית.

מוסדות חזקים ושקופים הם קו ההגנה הראשון מול הכאוס, והם המבטיחים לאזרח את זכויותיו בשירותים, צדק וכבוד.

אתגרי הממשלתיות בהקשר הפלסטיני

המערכת המוסדית הפלסטינית נתונה במגוון אתגרים מבניים ופוליטיים המפריעים ליישום עקרונות ממשלתיות אפקטיבית:

- ההפלגה הפוליטית והמוסדית בין הגדה המערבית לרצועת עזה, מה שהחליש את האחידות המשפטית והמנהלית.

- התלות בסיוע חוץ שהיא לעיתים קרובות כרוכה בדרישות הקשורות לרפורמה ושקיפות.

- חוסר אחריות פנימית ושילוב סמכויות בין הרשויות המנהליות והמחוקקות.

- היעדר חילופי דמוקרטיים של שלטון והעברת הבחירות מזה שנים רבות.

כל הגורמים הללו יחד הופכים את ממשלתיות המוסדות ומלחמת השחיתות לסוגיה קיומית ולא למענה לשאיפה רפורמתית.

השחיתות אויב סמוי הפוגע בגוף המדינה

ניסיונות השנים האחרונות הוכיחו שהשחיתות מסוכנת לא פחות מהכיבוש, היא מתכלה את המשאבים, מחלישה את האמון של האזרח, ופותחת את הדלת לפטרונליזם ולזיקות.

הפלסטינים הבינו זאת מוקדם, ולכן הוקמה רשות למלחמת השחיתות, והתקבלה האסטרטגיה הלאומית לנסיכה ומלחמת השחיתות שמטרתה מניעה, גילוי ואחריות, יחד עם הפצת תרבות של יושר בבתי הספר, האוניברסיטאות ובאמצעי התקשורת.

אך האתגר האמיתי אינו קיים בנוכחות החוקים או הרשויות, אלא ביישום מעשי שלהם והפעלה של פיקוח ציבורי וחברתי, כך שמלחמת השחיתות תהפוך להתנהגות ציבורית ולא רק לנוהלי פורמלי.

בין הדרישה הלאומית לדרישה הבינלאומית

אין להכחיש כי התורמים והמוסדות הבינלאומיים – כמו הבנק העולמי ואיחוד האירופי – קושרים את המשך התמיכה הכספית ביישום קריטריונים של ממשלתיות, כמו שקיפות פיננסית, עצמאות מערכת המשפט והגינות במכרזים הציבוריים.

אך הדרישות הללו אינן סותרות את האינטרס הלאומי, אלא עשויות לשמש כמנוף לרפורמה פנימית אם יושמו בחוכמה לאומית.

"הסכנה אינה בנוכחות קריטריונים בינלאומיים, אלא בכך שהם יהפכו להגבלות המופעלות בצורה פורמלית ללא שכנוע פנימי."

נדרש שהממשלתיות יהיו אמונה לאומית שמקורה מתוך המערכת הפוליטית והחברה, לא רק "כרטיס מעבר" להשגת מימון חדש.

ממשלתיות ורפורמה כדרך לעצמאות

ייתכן שחלק רואים בשיחה על רפורמה מנהלית ופיננסית נוכח הכיבוש עניין שולי, אך האמת היא שבניית מוסדות הוגנים וחזקים היא חלק מהפרויקט של השחרור עצמו.
לא ניתן לדבר על מדינה עצמאית ללא מוסדות שקופים, ולא על ריבונות ללא צדק פנימי, ולא על התפתחות ללא יעילות בניהול הכספים הציבוריים.

כאשר מוסדותינו חזקים, אנו מסוגלים יותר להתמודד עם הכיבוש, ולמשוך תמיכה בינלאומית בביטחון, ובעיקר לשרת את האזרח הפלסטיני הממתין לצדק ושוויון במתן שירותים.
 

הרפורמה מתחילה מבפנים

השגת ממשלתיות אפקטיביות דורשת רצון פוליטי ורפורמה מנהלתית ותרבותית מלאה.
ואולי הצעדים המעשיים הבולטים לכך כוללים:

* סנכרון המערכת המשפטית בין הגדה לרצועה כדי לסיים את הכפילות המוסדית.
* חיזוק עצמאות מערכת המשפט והרשויות הבקרות מבחינה כספית ומנהלית.
* הרחבת הפיקוח החברתי והתקשורתי על הכספים הציבוריים ועל פרויקטים ממשלתיים.
* אימוץ של המעבר לדיגיטל והניהול הדיגיטלי כדי לצמצם בירוקרטיה ושחיתות.
* חיזוק תרבות של יושר בחינוך ובתקשורת הציבורית.

המלצה סופית

בין הדרישה הלאומית לדרישה הבינלאומית, התמונה מתבהרת:

שניהם נפגשים בנקודה אחת – עניין פלסטין.

אך ההבדל בכיוון:

אם הממשלתיות כופים עלינו, הן מעמסה,
אך אם הן יוצאות מרצוננו הלאומי, הן כותרת למדינה הבאה.

מלחמת השחיתות אינה משימה של רשות או משרד, אלא פרויקט לאומי כולל שבו משתתפים כולם, מהאזרח ועד לרמות הגבוהות ביותר של קבלת החלטות.

כאשר השקיפות הופכת לתרבות, והאחריות לפרקטיקה, הממשלתיות הופכת מסיסמא מנהלית לבסיס לבניית המדינה הפלסטינית החופשית והצודקת.