לאחר סיום מלחמת הגזרה: כיצד נواجه את המזימות האנטי-פוליטיות?

ההודעה הבינלאומית בראשות טראמפ על סיום המלחמה נבעה: ראשית, מגודל האסון ההומניטרי שגרמה מלחמת ההשמדה, ושנית, מהתעוררות הקוסמית שעמדה לצידם של קורבנות עזה, תוך שהיא מסלקת את הסיפור הציוני הנמנע מכוח העם הפלסטיני. מאות מיליוני בני אדם מכל רחבי העולם יצאו למען הצדק בפלסטין, קוראים להפסקת ההשמדה, תוך כדי שהתבטאו קולות משמעותיים ובקנה מידה נרחב ולא היה כמוהו של יהודים ברחבי העולם, כולל בישראל, נגד ההשמדה שביצע שלטון תל אביב. האסון ההומניטרי בכל הרמות הוא שהשפיע על חיסול שקר הסיפור הציוני והשבת הכבוד לסיפור הפלסטיני. לאף אחד מלבד אותם קורבנות אין את הזכות להכריז על נצחון שבו הדם ניצח את חרב. כן, הקורבנות חטפו מכנפי הרוצח נצחון שמגיע להם לשעשע אותו ביום האסון והגבורות. עם קריסת הסיפור הגזעני, קרס גם כל מי שניסה להאשים את הקורבן כמו שעשה רוצח, כמו שנפלה גם "ההסברה" הציונית בביתה האמריקאי. ושלישית, כל זאת כפה בידוד חסר תקדים על ישראל ולראות בה כמדינה נוראית, ולא רק לחשוב על עצמה מעל החוק הבינלאומי בתמיכת וושינגטון. טראמפ קרא את השינויים המתרחשים בדעת הקהל האמריקאית, בעיקר בקרב יהודים, כמו גם בבית שלו. הרפובליקנים כמו שהכל הסקרים подтвержים, מה שדחף אותו לנוע כדי להציל את ישראל מבידודה ומעצמה. ורביעית, ואולי לא פחות חשוב, הכישלון של האופציה הצבאית למרות כל התמיכה הצבאית שסיפקה וושינגטון וטראמפ התהדר בכך בנאומו מול הכנסת. כי הצבאיות המשוגעת הזו לא הביאה לישראל אלא בידוד והבושה של ההשמדה שהיא לא תימחה מההיסטוריה.

רגע של תקווה בניצחון החיים על המוות

ההישג הזה הגיע כרגע של תקווה בניצחון החיים על המוות וההצלה מאש ההשמדה ההמונית ששמדה כמעט רבע מיליון souls של אנשים חפים מפשע וגופם של הפצועים על ידי פצצות טראמפ המתקדמות, הפגיעות בגלל רעב; כלומר, שקול לרבע מתושבי השטח הגיאוגרפי הצר הזה שנחשב לאחד מהאזורים הצפופים ביותר בעולם, לאחר שהרסנות הפשיסטית מחקה את כל מרכיבי חייהם בערים וביישובים ובמחנות של הרצועה, שיצרו את המהומות והשתי הפיתולים ומלחמות ההחזקה והקיום. הם הראו את העמידות האגדית שלא נראתה קודם לכן בהיסטוריה באיזו מידה הם ראויים לחיים ולהיאחז בסיפור ובאדמה שהיא מחוסנת בנהר מדמה של ילדיה, נשותיה וזקניה, והעניקו משמעות נוספת למה שייצגה עזה לאורך שנים רבות ככתובת של הלאומיות הפלסטינית ששאביה הפלסטינים על הדרך הגזאית מאז הנכבה, והיא עתה הפכה לדגם של עמים ברחבי העולם הנלחמים למען חירות וכבוד לאומי וצדק הומניטרי.

ייתכן שמישהו ישאל: מי הם האנשים הללו שיצאו מבתיהם ואדמותיהם יחפים ועירומים, שוכבים על האדמה ומכסים את השמיים בעקבות הנכבה של 1948? וכיצד הם הפכו לעיקשות הזו וללאומיות האמיתית? בפשטות, כי הם דחו לחזור על ההונאה של המשטרים שהסגירו את פלסטין, והפכו את גבם לקיר, והם היו כמו שאמר דרוויש:
"עזה משחררת את עצמה ואת ההיסטוריה שלה בכל שעה,

ושומרת על ערכיה בהתגייסות עקבית…

בהדבקות… בהתחברות למוות.

עזה אינה יותר עיר, אלא היא זירת קרב לוחשת

שבה נבחנים ניצחונות האויב ותקוותיו וערכיו.

אויב לא יכול להגיד שהוא ניצח על עזה,

כי הכיבוש אינו הניצחון הסופי,

רצון עזה נשאר פה בניצוץ האמת והדם"

היום, עזה שואלת אותנו בדמה שנשפך על מזבח החירות: כיצד נותר לדם הנשפך התלהבות החיים, בעידן שבו ההשמדה מתפוצצת כניסיון גובה אדם מדי? וכיצד לא ילכו הקורבנות שלה לתוך האדמה? וכאן טמון המבחן בפני בעלי ההחלטות הלאומיות כשהם מתמודדים עם פשיזם שלא מרחם על החלשים.

השיעור מעזה: לקבור את ההעברה ולמנוע את המשך הנכבה שלנו

אם הנקודה החלשה במבחן הגדול של עזה היא כיצד היא הושארה לבדה עם דמה הנשפך, למרות עצמאות המחליטים במערב, האם אותה עצמאות מצדיקה כה הרבה חוסר תמיכה או להמתין להסכמות שלה, אלא וכואב לה? כאב האנשים בעזה עלה על יכולת האנשים לסבול, אך המודעות של תושבי עזה היא שהכניעה בפני מי ששואף להשמיד את הזכויות של עמם היא המוות המזוין, שלא מקבל את הכשירות של יצרני חיים, שומרי הכבוד, למרות הסבל וההפסדים ופיצול כל כלי חייהם. כך נצחון עזה כאן התבטא במניעת נצחון הרוצח על הקורבן, וניצחון זכויותיה שסיפק לאנושות את הכבוד שלה בערים ובבירות ברחבי העולם.

לא היה המשך ההשמדה במשך שנתיים נוספות מזל, אילו היה כאב עזה מתבטא באחדות שחיכינו לה. האם יש דבר יקר יותר מדם ורוחם של ילדים שהוקרבו ברחובות המחנות ובשכונות העוני של הערים על מנת להעיר את צעקות היתומים שדורשים את האחדות הזו? האם יש דבר יקר יותר מאחדות הכבוד שמשמרת את צו הדם וההסכמה?

עזה ניצחה על רוצחיה ופושעי השמדה שלה, אך היא לא תוכל לבד לשמור על הסכם השאפתנים והזכויות שהקריבו את חייהם למענה. עזה ניצחה על כאבה. ולכן, ניצחה אותה העמים ברחבי העולם הלוחמים למען צדק וכבוד ולעיתים מעשיים הומניטריים המדוסים על ידי סוחרי המילחמות והמופתאים של כוחותיהם הצבאיים.

ההודעה על הפסקת המלחמה הייתה מוצדקת, אך היא חסרה את התחושה מממדי הקורבנות, ושוב נשארו השאלות של העזאויים זוהרות בשמיים שעדיין נראים ריקים: האם הנהגותיהם יהיו ברמת התככות והכאב שלהם? האם בגר השאלת האחדות, אשר בגלל היעדר המעבר שלה, כולנו ראינו מנסה להעלים את פלסטין מקום בהצטרפות ההודעה על הפסקת המלחמה, של המקום היקר ביותר שלה, כשהיא מגנה על כבוד וזכויות העם כולו, ואולי חשפו כוונות סמוכות להפסיקה? מתי תהיה מפת התיירות שלנו פלסטינית טהורה כך שספינתנו תעגון למקום בטוח? האם הגיע הזמן להיכנע על רצון העם שלנו לאחדות?

תושבי עזה מגיע להם שנשמע את הילדים ועמי الموت وעמי הילדים ואניני האדמה ושורדים, לא רק כדי להעניק להם עידוד בבית האבל הארוך ביותר בהיסטוריה, אלא כדי להעניק להם תקווה לחיים טובים יותר. האם יש תקווה אמיתית מחוץ לאיחוד והאחדות ולוותר על כל מה שנח של לזרם העצמאי שלנו?

זה מה שעזה ותושביה מצפים ממנו כדי שנהיה נאמנים לא רק לכאביהם והקורבנות שלהם, אלא גם כדי להיות נאמנים לעם שלנו למקומות הקדושים ולחירותו וכבודו וצדק הסוגיה שלו שהזמינה את התעוררות העמים כולם. האם ההתעוררות הזו תגיע אלינו? האם נניא למתון גם אם הרגו את הרוצח? כי חירות המדינות לא מתממשת אלא על חובות לפתרונות לפי צלמיהם, אלא על פי האחדות הלאומית ושימור הלכידות הלאומית והחברתית.