האסירים: העמוד המוחצן בחיים הפלסטינים?

בעוד המאבק הפלסטיני שחרר את האסירים הישראלים שנכלאו במשך כשנתיים על פי עקרונות ומדדים המכבדים את זכויות האסירים במסגרת עסקת חילופים עם הכיבוש הישראלי, למרות ההתנגדות של רשויות הכיבוש לשחרר את הסמלים של התנועה האסירה הלאומית בראשם המנהיגים מרואן ברגותי, אחמד סעדאת, ועדולה ברגותי, מדינת הכיבוש - המחשיבה את עצמה כ"המדינה הדמוקרטית" היחידה במזרח התיכון, לפי הצהרות כלכליה - איימה על האסירים הפלסטינים ששוחררו במסגרת עסקת חילופים, ובני משפחותיהם, בכך שאין לערוך כל סוג של חגיגות או תקשורת עם אף אחד, ואסור לקיים ראיונות עיתונאיים שבהם ידברו על מה שעברו במהלך תקופת השבי ומה שניסו לשחרר אותם.

האסירים נתונים לכל מיני צורות של השפלה, פגיעה, ועינויים במהלך שנות השבי, וכאשר השתחררו אלה שזכו לעסקה, במהלך ההעברה שלהם לתהליך החילופים, היה ברור על מבני גופם מה שעברו, כשבפרט של רעב מכוון, עינויים שיטתיים, מכות קשות והתפשטות של מגפות, ובעיקר עוריות ביניהם מבלי להציע כל סוג של טיפול, לא להזכיר את חולדות כלבים שמאומנות לנשוך את גופיהם, בידוד, מניעת ביקורי משפחה ועורכי דין, ולעיתים הרעלת המזון המגיע אליהם, וחשיפת האסירות וההטרדה המינית שנעשית בהן ובין האסירים הילדים ואיומים עליהם באונס, אפילו קשישים לא נותרו חסינים מההטרדה, והתManipulation של נפשותיהם ובני משפחותיהם כדי לשבור אותה, ולגרום להם להרגיש בלא מזל ודאגה, הנמסר לחלקם ובני משפחותיהם שהם כלולים בעסקת חילוף, וכאשר הם לא כלולים, או להודיע להם לגבי סיפוקם, ואין הם כלולים בדחייה, ומעשים המנוגדים לכל האמנה והחוקים הרלוונטיים, זאת תוך כדי הכהה קומפלט ותמיכה רשמית ישראלית והשתקה ערבית ובינלאומית, וניכור מקומי שקצת הובן אי לכך.

מטרת הכיבוש נגד האסירים היא מדיניות ישנה מחודשת, שהתרקמה לאחר ה-7 באוקטובר 2023, משטר הכיבוש הישראלי מלא בשנאה שבה הוא רואה חלק מתהליך הנקמה על מה שקרה למדינתם במהלך המאבק הפלסטיני ב-7 באוקטובר 2023, דבר שמתברר בחשמל ובערי ישראל האם הזו כה פראית על פעולתה כעל איום על תמונה הפלסטינית ועל התקפה על רצועת עזה והפיכת אותה למקום לא ראוי לחיים.

התקפות הישראליות על האסירים הן חלק ממדיניות מתודולוגית ישראלית הנחשבת לעבירות מלחמה, ומנוגדות לכל החוקים רלוונטיים, שמשתמשות בכוונה לשבור את הרצון של העם הערבי הפלסטיני על ידי התקפה על סמלי לאומם האסירים, ולפיכך נחשפת המחשבה הממושגת ונסיון לחולל שינוי בתודעה הפלסטינית המקומית.

בין התוצאות הבולטות של מדיניות זו היא מותו של עשרות אסירים וקבורתם במצבות מספרים, ומניעת בני משפחותיהם של ההלוויות שלהם, ואפילו לא להיות נוכחים בשעה האחרונה עליהם, נוסף להתפשטות מחלות כרוניות ביניהם בתוך ליקוי רפואי מכוון.

כאשר קבוצה של ישראלים הכובלים את האדמה הפלסטינית ביד המאבק, העולם לא פוסק, ונשמעות קריאות מכמה כיוונים לדרוש את שחרורם, בעוד שמאות אלפי האסירים הפלסטינים נמצאים בחדרים המחשלים ובתנאים קשים מאוד בכל המובנים, וסובלים מסוגי העינויים הנוראים ביותר, תוך שיתוף פעולה עם כל הגופים של המדינה הישראלית בעניין המשפטי והכלאי, והובלה למוות אטי, אף אחד לא מדבר לתבוע לשחררם, או שיפוט את מצבן על פי החוקים הבינלאומיים הרלוונטיים, הצד הרשמי הפלסטיני לא טופל עם תהליך האסירים כעדיפות, ואף תגובות הציבור הפלסטינית לא התייחסו למעמד המבחן, כשצריכים להגיע עשרות אלפי ישראלים, ולסגור רחובות ולדרוש מהממשלות לעבוד בדרכים שונות כדי להשיב עשרות של האסירים שלהם.

שאלות מסתובבות בתוך מוח כל פלסטיני, האם הפכה בעיית האסירים לדף מוחק בקורס הפלסטיני? מדוע לא מתעסקים בבעיה האסירים - רשמית ועממית, בעבר ובסוף ? בזמן שהתהליך נעשה לקיים "שלום זורם" במזרח התיכון, וכמה צמרות מוזמנים להתפשט ולקחת תמונות בחיוכים רחבים מהמנהיגים? האם לא ראוי למי שמשתדל להסדיר שלום להניח את הדף הכואב בחיים הפלסטינים, הרחק מכל החשישונים, האישיים והמשז אתם? האם הפלסטינים לא צריכים לחוות את החיוך על פניו כשהם פוגשים את ילדיהם שסבלו מהשיוך הכפוי מהם מאחורי מחסומים הדין?

ראשית, לגבי האסירים, הם מבינים כי נפילת רוחם תוביל אותם לאובדן תקווה ומוות איטי, ולכן הם מתמודדים עם הסדיסטיות של הכיבוש בגאון ובכוח, ואחרים אפלו מחולקים עם מה שקיבלו ממזון חסר, והשתמשו בצום כאמצעי במאבקם על מנת לשרוד, ולא איבדו תקווה באללה והתקבלו ספרו הקדוש ללא הפסקה, ומבינים לו בתפילות, ולמדו את ההלכיות הלאומיות שמעבירות עליהם אופטימיות.

ולכן כדי לתמוך במציאותם, על כל הפלסטינים המאוחדים, - הרשמית והעמלית - לנצל את מה שהושג על ידי פלסטין ברמה הבינלאומית, ולבצע איזון אמיתי וריאלי עם בעיית האסירים הנכונה, וזאת דרך אסטרטגיה לאומית שבה ישתתף כל האוניברסיטאות הפלסטיניות יחד עם פעילות ממושכת, הפועלת לשפר את הידע הציבורי ולקדם את פעולת הציבור למען השגת האסירים, ולספות על דעת הציבור הערבי והבינלאומי, וליצור קשרים עם כל ההזדמנויות הבינלאומיות התומכות בשלום ומסכימות בזכויות הלאומיות הפלסטיניות, להדגיש מה שהאסירים נפסדים מאחורי מחסומים הדין, ולהתעקש על שאלת שחרורם, או לפחות על שיפור מצבם בתנאים المحدדים על פי החוקים הבינלאומיים, במיוחד החוק הבינלאומי ההומניטרי, וסמלי גנבה מהחוק השלישי והרביעי של ג'נבה 1949, והסכם האגנות, והמאצעות של הזכויות הילד, והחוק הבינלאומי לזכויות אזרחיות ופוליטיות, עד שיגיע זמן לפתור הבעיה מהשורשים.