קולות מהשוליים הולכים ומתרקמים

מחבר: أنطوان شلحت

ישראל חוותה בשנתיים האחרונות של המלחמה בעזה מאמצים בולטים, שניתן להגדירם כנועזים, הנוגעים לדקדק בסיבות שהובילו את הדברים למצבם הנוכחי, לצד הצגת האפשרות שניתן להסתמך עליה כדי לצאת מהמצב הקיים. מדובר במאמצים הנושאים מספר משמעויות שקשה לעסוק בהן כאן בפירוט מספק.

אני מאמין, שכאשר מדובר במדיניות ישראל בפרט, ההיסוס של חלקם לגבי המדיניות הזאת, שנטוע בהס skepticism כלפי הציונות במחשבה ובמעשה מאז ומעולם, הוא הדבר המעניין ביותר.

עדיין קולות אלו בשוליים, אך הם הולכים ומתרקמים. רוב הציבור עדיין רואה בכל ביקורת מהותית על הציונות רמז לפגיעות ב"מהות המדינה". עם זאת, החזרה על הטבח בעזה, והתרסקות התדמית של ישראל בזירה הבינלאומית לרמה חסרת תקדים, יחד עם הקריסה הפנימית, הביאו כותבים וכתבים ישראלים להרהר בשאלה: האם הציונות הייתה באמת "בסיס מוסרי" למדינה? זו שאלה שמקורה בבסיס ההבנה, כי ההרס הכולל בעזה, והפיכתם של הפלסטינים לפליטים, ומחסורם, הם דברים המייצגים דפוסי השמדה עם. יש המתייחסים לחיבור בין מה שמתרחש בעזה בשנתיים האחרונות לבין הנכבה של 1948, בייחוד כעדות להמשך המדיניות הציונית שגרמה לנכבה.

בתוך הקולות הללו יש מי שמנסה לטעון כי מה שמתרחש הוא מכתם של "החלום הציוני", ומאחורי הטענה הזאת עומדת קריאה לשוב להתחייב לאותו חלום. עם זאת, באותו זמן קולות בתוכה סבורים כי מי שנוקט בעמדה זו חי בהונאה עצמית עמוקה, שהרי הציונות הגיעה למצב שבו היא נמצאת כיום בשל מקוריה, ואין תחליף מתוך עצמה, ולא יהיה.

וזאת, כמו שהדגיש לאחרונה ההיסטוריון אבי שליים והסופר קובי ניב, היא מערכת דכאנית ואלימה, וכל מי שמגדיר את עצמו כציוני מודיע על השתייכותו למצב זה. כותב שורות אלו כבר ציין כי ניב תיאר את מה שמתרחש בעזה כהמשך הנכבה, והוא רואה כי ישראל מתקדמת לכיוון איבוד אנושיותה, וכי הציונות, שהבטיחה ליהודים גאולה, הפכה לכלי הצדקה לרצח ולהשתלטות.

ומה שהניב ממסלול זה הייתה השאלה שהייתה כמעט אסורה: "האם אפשר להשתחרר מהציונות?", דרך אתגר הרעיון הבסיסי עצמו: הציונות כעיקרון, ולא רק כתנועה פוליטית. דבר זה, אם גם עדיין מוגבל, משקף משבר במבנה הזהות הישראלית.

צריך לציין שתי מסקנות שהגיעו אליהם רוב המי ששאלו שאלה זו: הראשונה, שהעיקרון הציוני הפך במהותו ולפיה מקורותיו לתירוץ קבוע לאלימות כלפי הפלסטיני. וזה מה שצריך שיביא בעיני היהודים לאובדן משמעותו הליברלית שפורסמה מאז ותהיו התחזקה על כתפיהם.

השנייה, שהקריאה לשחרור מהציונות אינה בהכרח קריאה להריסת ישראל כמו שהאויבים מאשימים, אלא להשתחרר מהמעורבות בפרויקט קולוניאלי ארוך טווח. בהקשר זה כותבים כותבים והיסטוריונים ישראלים על הצורך במה שהם מכנים "ישראל חדשה" שאינה מתבססת על עוינות כלפי הפלסטיני, ואינה מתבססת על הכחשה של תולדותיו, אלא על שותפות אנושית ופוליטית לאחר ההכרה בעוול ההיסטורי הממשיך מאז 1948.

אולי בעלי הקריאה הזאת אינם מהווים היום זרם פוליטי מסודר, אך גישתם מייצגת ניצוץ רעיוני שיש לו פוטנציאל להתפתח עם הזמן, במיוחד אם המודעות המוסרית אצל יותר ויותר קטגוריות ישראליות תתרקם. ואולי מה שמוכח במהלך השעורים שנמשכים שנתיים במלחמה על עזה הוא שכוח צבאי אינו מספק ביטחון כמו שלא העניק גאולה, וכי הדרך לרכוש אותם מתחילה בשחרור העצמי מהעיקרון שהצדיק ועדיין מצדיק אלימות כלפי הפלסטיני.