הכרה במדינת פלסטין... צעד היסטורי ואחריות פתוחה

מחבר: بسام زكارنة

הכרזת בריטניה, קנדה, אוסטרליה ופורטוגל על מדינת פלסטין בגבולות ה-4 ביוני 1967 ובירתה ירושלים המזרחית מהווה שינוי איכותי בנוף הבינלאומי, ובשלה יש להצטרף מדינות נוספות. צעד זה אינו מתמצה רק בהוספת מדינות חדשות לרשימת ההכרות, אלא מזכיר מחדש את התייחסות החוק הבינלאומי והחלטות האומות המאוחדות המאששות את זכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית.

עם זאת, ההכרה, בכל חשיבותה, איננה מספיקה. ישראל ממשיכה בהתיישבות, רכישה והטלת מצור כספי, וממשיכה במתקפותיה על אזרחים בשטחי הגדה והרצועה. לכן, הגנה על החלטה זו נראית כצורך שאין להמתין איתו, כדי שלא תהפוך לעול על העם הפלסטיני או תהווה תירוץ לעבריינות חדשה, ויש לצרף לכך פעולה פוליטית אמיתית שתעכב כל ניסיון להטיל את הריבונות הישראלית או לבצע פעולות גירוש.

התגובה הישראלית לא איחרה לבוא, לאחר שחזר אריאל שרון מהמדינה המאוחדת, הוא הבטיח לנקוט בצעדים מרתיעים. לפני כן, מספר משרדי הממשלה שלו השמיעו איומים דומים. הצהרות אלה משקפות מגמה לקראת הסלמה פוליטית ואולי גם בשטח, דבר שמציב את הצורך בתגובה בינלאומית ההכירה כהולכת ונחוצה.

כדי שההכרה לא תשאר רק הצהרה סמלית, יש לצפות מהמדינות המוכרות להמיר אותה במציאות מוחשית: איסור על סחורות מההתנחלויות, הפסקת שיתוף פעולה עם חברות הפועלות שם, פתיחת שגרירויות למדינת פלסטין והקמת קשרים מסחריים ישירים מעבר למגבלות הישראליות; תמיכה בנושאים פלסטיניים באומות המאוחדות ובבית הדין הפלילי הבינלאומי; שליחת משלחות ניטור להגנת אזרחים; והטלת סנקציות ברורות על כל מהלך ישראלי חד צדדי הנוגע לרכישה או להרחבת ההתנחלויות.

וכאן מתגלה האמת העמוקה יותר מאחורי השינוי הבינלאומי הזה: החלק הגדול ביותר היה תוצאה של תנועת העמים, המפלגות ומוסדות החברה האזרחית, לצידם של אמנים, ספורטאים ומשפיענים בכל רחבי העולם, שהפכו את קולם החופשי לגשר המחבר את צדק המקרה הפלסטיני לכל מקום. גלים רחבים אלו של סולידריות הוכיחו כי הרצון הציבורי יכול לשבור את חומות השתיקה ולתמרץ את governments לנקוט בעמדות courageous. אך החוט השזור שמבצע את כל המאמצים הללו היה דם הילדים, הזקנים והנשים שלנו, וכן החזקה של העם הפלסטיני עצמו, שצברה את הקרבנות של השהידים, המהפכנים והאסירים לאורך שנים רבות, כדי להפוך את הבסיס היציב להישגים פוליטיים ודיפלומטיים הנוכחיים ולעשות מהם הקדמה אמיתית לדרך לשחרור ולשחרור מלא.

הצעד ההיסטורי הזה אינו סוף הדרך, אלא קריאה פתוחה להמשך התנועה הגלובלית כדי לתרגם את ההכרות לפעולות מעשיות שמביאות לסיום הכיבוש ומגשרות על צדק וחופש לעם פלסטין. כדי שהדגל של הכבוד יישאר מונף מול כל ניסי ההדרה או החזרה.

ההכרה הזו מעניקה לפלסטינים דחיפה פוליטית מחזקת, אך גם מציבה את הקהילה הבינלאומית בפני מבחן אמיתי: על כך להמיר את ההכרה לזירה לפעולה דיפלומטית וכלכלית שתוביל לסיום הכיבוש ולהגשמת מדינת פלסטין, או להישאר תחנה סמלית שאינה משנה דבר על הקרקע. זהו רגע שמתיר אופק חדש למאבק הפוליטי והדיפלומטי ומטיל על המדינות המוכרות אחריות היסטורית: להוכיח כי כיבוד החוק הבינלאומי איננו בהכרח מצטמצם למילים בלבד אלא מתרחב לפעולות שמביאות לסיום עשורים של כיבוש ומקנות לעם הפלסטיני את זכויותיו המלאות לחופש ולעצמאות בניגוד לכל האיומים והסחיטות שהממשלה הישראלית מנסה להשתמש בהן כדי לנסות להטות את העולם מלסיים את המסלול הזה.