על "חרבות אחרונות"

מחבר: سعاد الصباح

ככל שעובר ה-18 בספטמבר בכל שנה, נפתחו לפני דלתות הזיכרון, ישבתי על סף הלב, מהרהרת במסע חיים שהחל ביום שבו נבחרתי להיות רבתו של אדם שלא דמה לגברים, אלא היה דומה יותר להררים.. בעוז, בגובה ובצל..

הנישואין - בניסיונם של בני אדם - עשויים להיות חוזה המוקנה בבתי המשפט, או בית ששניים משתפים בו, אבל מהותם האמיתית רחבה הרבה יותר.

הנישואין הם מסר, ואחריות, וברית שעוברת את גבולות הרגש לבניין אנושי משותף, שצומח באהבה כמו שעצים צומחים במים, ומשגשג באמון כמו שמדינה משגשגת בחירות.

עם עבדאללה המבורק, לא היו הנישואין רק מקום שהכיל אותנו, אלא שהיה מרחב רחב שבו חלקנו את החזון, ונשאנו יחד את דאגות כווית וחלומותיה.

הוא לימד אותי שהבית אינו קירות שנסגרים, אלא חלון פתוח על בעיות האנשים.

והוא תזכר לי תמיד שכאשר מילה - נכתבת בכנות - הופכת לחרב המשלימה את חרב האביר, וספר פתוח בבית ספר המולדת.

כתבתי על עזיבתו "חרבות אחרונות", כי ראיתי בו את האביר האחרון שנשא עד לרגעים האחרונים ערכים גדולים: גבריות, הגבורה, הנאמנות והקנאה על המולדת. ואני עדיין מאמינה עד היום שהניסיונות האנושיים הכנים אינם נגמרים במוות, אלא מתמודדים לאור שמאיר לאחרים את דרכם.

הניסיון שלי איתו לימד אותי שהנאמנות הזוגית אינה נאמנות לאדם בלבד, אלא נאמנות לערכים משותפים, לזיכרון משותף, ולחלום משותף.

כאשר הגוף נעלם, נשארת המשמעות, וכאשר הקול כבה, נשארת ההדהוד, וכאשר אלמנטים נעלמים, נשארת החותם.. והנה אני היום, ביום נישואיי לשותף החיים ולחבר הדרך ולחבר הזמן היפה, כותבת עליו לא כסיפור אישי, אלא כערך חברתי שכולנו צריכים להרהר בו; כדי לראות שהנאמנות היא שומרת את משמעות הנישואין, ושומרת את מקומו של המולדת בלבבות.

יותר מ-32 שנים חייתי איתו רגע רגע יום יום.. ופעימת לב בפעימת לב, ולמרות הזמן שבו הפנים מתחלפות והקשרים משתנים, אני מוצאת את עצמי הרבה יותר מאמינה ברעיון שנישואין אמיתיים אינם נמדדים על פי מספר השנים, אלא בעמקי ההשפעה שהם מותירים.

עבדאללה השאיר בחיי מה שעשה אותי הרבה יותר בטוחה בעט ובמדע ובשלום ובנתינה, ובכל הערכים ההומניטריים הגדולים, ועוד יותר נחושה שהאישה כשיש לה שותף לאביר, הופכת לשותפה בעשיית ההיסטוריה גם כן.

ה-18 בספטמבר, אם כן, אינו תאריך חולף ביומן הימים, אלא הוא סמל להתחלת מסע שבו רשתתי עם בן זוגי סיפור אהבה ונאמנות, שלא נותר בבידוד הבית, אלא יצא להיות חלק מזיכרון כווית עצמה. כי ישנם נישואין שמתים עם סיום החתונות, וישנם נישואין שממשיכים לחיות משום שהם מבוססים על ערכים יציבים הדומים לשורשי הדקל, שאינן מזעזעות על ידי הרוח, ואינן נובלות בעונות היבשות.

הוא החזיק בידי ושחרר אותי לעולם.. מביירות לקהיר ואז ללונדון ואז ברחבי העולם עם כל החיים והנחישות.. לחזור עם תעודה שהייתה מאוד משמעותית עבורו..

ואולי היפה ביותר שאני יכולה להקדיש לו בזיכרון הזה, הוא להזכיר לדורות שהאהבה היא ערך, ושנאמנות היא עיקרון, ושנישואין - אם מתבססים על השניים יחד - הופכים לגשר לנצח.