שיקום ישראלי למטרות עיקריות מהסכמי אברהם

מחבר: أنطوان شلحت

קריאה מרבית מהניתוחים הישראלים שהופיעו לציון חמש שנים להסכמי אברהם מעלה שהם הסכמי שלום ונורמליזציה בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין (נחתמו בספטמבר 2020, ולאחר מכן נוספו להם סודן ומרוקו), אינה מעוררת הלם או מביאה לבלבול, שכן מה שאנחנו מתמודדים איתו זה חידוד המטרות הישראליות העיקריות מתוך ההסכמים הללו ללא כל רצון להניח קרח על הגחלים שאמור להישאר מעוררות. אמנם יש ספקות אם המטרות הללו יושגו תחת העול של התוקפנות הישראלית על דיין, וימשיך מלחמת ההיכחדה, ההרעבה וההרס על רצועת עזה, והחמרת צעדי הסיפוח והשליטה על השטחים ביהודה ושומרון, אך החזרת המטרות עלולה להצביע על דרך של חוסר הסתגלות אליהן.

הדבר הראשון שבלט במכון מחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב הוא שלמרות המלחמה על עזה בשנת 2024, ערך הייצוא הביטחוני של ישראל הגיע לשיא חדש: 14.8 מיליארד דולר, והכמות של הייצוא הזה למדינות ההסכמים של אברהם הגיעה ל-12%, בעוד שהיא לא עלתה על 3% בשנת 2023. נתוני מכון סטוקהולם למחקרי שלום הראו כי מרוקו מייבאת מישראל 11% מכלל היבוא הביטחוני שלה. בזמן שבלשכת הסטטיסטיקה המרכזית הישראלית ציינו כי גובה הסחר בין ישראל לאיחוד האמירויות עלה מ-200 מיליון דולר בשנת 2020 ליותר משלושה מיליארד דולר בשנת 2024. בהתאם למסקנות המכון הישראלי הזה, למרות האווירה של המשבר שהעיד על המשך המלחמה על עזה, אף אחת מהמדינות החתומות על הסכמי אברהם לא ניתקה את קשריה עם ישראל, ולא הקפיאה אותם באופן רשמי. לפי הערכתו, זאת בשל כמה סיבות, החשובה שבהן היא החשש שצעדים כאלה יגרמו למשבר בקשרים עם ארצות הברית תחת ממשלתו הנוכחית של הנשיא דונלד טראמפ, שהיה ה"סנדק" המרכזי של ההסכמים הללו במהלך כהונתו הראשונה לפני חמש שנים.

בהקשר זה, הפך לנורמה בניתוחים הללו ההסכמה לכך שבמבט לאחור שוחחו (אז) על מה שתואר כ"נקודת מפנה היסטורית שמצביעה על שינוי מהותי בעמדת העולם הערבי כלפי ישראל". והם ייחסו את נקודת המפנה הזאת לשני גורמים מרכזיים. הראשון הוא שהסכמי אברהם שברו את מה שכינה אחד מהמזרחנים הישראלים "התקרה הזכוכית ביחסים הנורמליזציה הישראלית - ערבית", כאשר ההנחה השלטת עד לשנת החתימה על הסכמים הללו הייתה כי אף מדינה ערבית לא תעז לנרמל את יחסיה עם ישראל לפני מציאת פתרון לסוגיה הפלסטינית, בהתאם למה שסוכם במסגרת יוזמת השלום הערבית (האם אתם זוכרים אותה?) בשנת 2002. אך, כפי שכותב אותו מזרחן ישראלי, מדינה ערבית אחר מדינה ערבית החלה להראות נכונות, ואף התלהבות, לחתום על הסכמי שלום עם ישראל, במהלך שלא היה אפשר לישראל לפרש אותו אלא כזלזול בפלסטינים שמסתכלים עליהם כמקור להפרעה ומכשול בדרך לאינטרסים הערביים הכלליים.

הסיבה השנייה לכך שראו בהסכמים נקודת מפנה היסטורית בעמדת העולם הערבי כלפי ישראל היא (בקריאה יותר מאנליזה ישראלית אחת) שהסכמי אברהם הביאו להכרה ערבית בחשיבות הקשרים עם ישראל, שהפכה לכוח אזורי בעל השפעה כלכלית וזמנית, יכולה לסייע למדינות הערביות בפיתוח כלכלותיהן ולהגן על עצמן מפני הסכנה האיראנית. וזאת בניגוד לעבר, כאשר המדינות הערביות שאפו לשלום עם ישראל רק כדי להשיב שטחים, או להתקרב ללב ארצות הברית וכיסיה (!).