תולכרם עדות חדשה: ישראל מפשיעה את הפלסטינים כמסה ומשכפלת את האפרטהייד והנאציזם

מחבר: بسام زكارنه

עיר תולכרם לא הייתה אלא תחנה חדשה בסדרת העונש הקולקטיבי שמבצע הכיבוש. לאחר הפעולה שהתרחשה שם, הפכה העיר לכלא פתוח: מעצרים אקראיים שנגעו במבקרים ובסוחרים ללא האשמה, סגירת דרכים, הפצה של מחסומים, ופשיטות רחבות שלא היו מטרתן "הרשעים" בלבד אלא כל מי שפגש את החיילים ברחוב. התמונה הייתה ברורה: כולם חשודים וכולם משלמים את המחיר.

מה שקרה בתולכרם לא היה אירוע מבודד אלא השתקפות של מדיניות ישראלית שנמשכת מאז תחילת הכיבוש. המשוואה קבועה: אם אדם מבצע פעולה התנגדותית, אז משפחתו ושכונתו ועירו כולה שותפות לעונש. בית המרדף נהרס, התשתית נהרסת, העיר נסגרת, והאנשים מוחרמים.

עזה היא דוגמה אחרת עוד יותר אכזרית למדיניות הזו. לאחר השביעי באוקטובר, הפכה עזה עם כל תושביה, בתי הספר שלה, ובתי החולים שלה, למטרה לגיטימית להטלת פגזים, כאילו קיומם עצמו הוא פשע. וביהודה ושומרון, מתולכרם ועד ג'נין ונצרת, התמונה חוזרת: מעצרים המוניים, סגירה כללית, והגבלות כואבות על התנועה. המילה "ביטחון" הפכה לתירוץ כללי לעונש כלפי עם שלם.

המעשים הללו לא ניתנים להפרדה ממהלך הדיבור של ההנהגה הישראלית כאשר הפלסטינים מתוארים כ"חיות אנושיות" וכאשר מפקדי הצבא מכריזים כי בית החולים או בית הספר הם יעד לגיטימי אם יפנה אליהם מרדף, אנו מבינים כי העניין אינו "ביטחוני" אלא אידיאולוגי שמטרתו להחזיק את הפלסטינים בכתם ולעשות להם שתוף אנושיותם. אפילו העיתונאי שמרים את המצלמה כדי לעודד על מה שמתרחש נהפך ליעד להריגת כאילו לחשוף את הפשע הוא פשע אחר.

מאז שנות החמישים של המאה הקודמת, הריסת בתי המרדפים הייתה מדיניות קיימת. והיום מתווסף אליה מצור על עזה וקטיעת מים וחשמל על יותר משני מיליון אנשים בניסיון גלוי לרעוב אותם ולהכניעם. מעשים אלו חושפים לוגיקה קפדנית: ענישת כל הקבוצה כדי לשבור את רצון אל היחיד.

אך התוצאה תמיד מגיעה ההפך. העונש הקולקטיבי אינו מכפיל את ההתנגדות אלא מעמק את תחושת הצדק ומטפח את הכעס והייאוש ומניע את האנשים להחזיק יותר בזכותם לחירות. וניסיון תולכרם האחרון הוא דוגמה חיה: המעצרות המוניות ולפני כן הריסת והגירה של מחנה תולכרם לא כיבו את רוח העיר אלא חיזקו את האמונה של בניה שהם כולם מטרה אלא כי הם פשוט פלסטינים.

ושניסיונות הכיבוש לעטוף את המדיניות הללו בדגל "ביטחון עצמי" אם כי העולם מתחיל לראות את התמונה בצורה ברורה. ההצבעה האחרונה של העצרת הכללית של האומות המאוחדות לטובת פלסטין עם רוב גדול הייתה אות על כך שכבר לא ניתן לשכנע על ידי המהלך של "ביטחון" ושהכיבוש חייב להסתיים ושהמדיניות של העונש הקולקטיבי הפכה לעול מוסרי ופוליטי על ישראל ועל תומכיה.

מדיניות אלו מדורשות השוואות עם חלק מהממשלות המדכאות ביותר בהיסטוריה המודרנית. הנאציזם ראה ביהודים "עם מחויב" ותקף אותם רק בגלל זהותם, התמונה חוזרת היום בפלסטין: עם שלם מתייחס כחשוד וזהות הלאומית הופכת לפשע.

אולם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה השתמש בקירות ובחוקים גזעיים ובתי ספר להפחתת רוב השחורים. המצב בפלסטין היום דומה למדי: חומת הפרדה גזעית, התנחלויות הנפשטות, חוקים מפלים, והפקעת הפלסטינים מהזכויות הבסיסיות של התנועה והחיים בכבוד. לא במקרה שארגונים בינלאומיים כמו "אמדסטי" ו"הומנ רייטס ווטש" שראו בישראל מדינה אפרטהייד.

מה שקרה בתולכרם ומה שקורה בעזה וביהודה ושומרון מאשש שהעונש הקולקטיבי אינו אמצעי להגן על ביטחונו של אף אחד אלא כלי להכניע עם שלם ולנסות לשבור את רצונו. אך ההיסטוריה אומרת דבר אחר: כל בית שנהרס, וכל עיר מוחרמת, וכל קול שמושך, לא מייצר אלא התנגדות עזה יותר ונחישות גדולה יותר לחירות.

העמים המורשים כעונש קיבוצי לא מובסים אלא מתאחדים וסבלם הופך לדלק לשחרור. ותולכרם היום אינה אלא עדות חדשה על האמת הזו.