טראמפ… מהתקיפה על קטאר לרצח צ'ארלי קירק

מחבר: رامي مهداوي

מה שקרה במהלך הימים האחרונים מציב את העולם בפני תמונה פוליטית וצבאית מסוכנת מאוד, בה מוביל הנשיא האמריקני הנוכחי דונלד טראמפ עם מדיניותו הנמהרת. התקיפה על קטאר לא הייתה סתם מכה ישראלית חפוזה, بلکه החלטה אסטרטגית המשקפת מגמה אמריקנית מוצהרת המבוססת על שימוש בכוח העירום כדי להחזיר את הכוח האמריקני באזור. ובתוך ארה"ב, הרצח של הצעיר השמרן צ'ארלי קירק מגלה את הפן השני של מדיניות זו, כאשר הדם משמש כאלמנט במאבק הפנימי כפי שהוא מנוצל בחוץ.

התקיפה על קטאר, המדינה בעלת הברית של ארה"ב, היא מסר רועש שאין אף אחד באזור מחוץ להישג העונש אם ינסה לחרוג מהקווים המנחים או לאמץ עמדות התומכות בפלסטינים. קטאר, שמכילה בסיסים צבאיים אמריקניים מרכזיים, ושותפה כלכלית ודיפלומטית בוושינגטון, גילתה כי זה לא מספק לה מסך הגנה אם מדיניותה מתנגשת עם הראייה האמריקנית-ישראלית המשותפת. ולא היה לכישלון הזה לקרות ללא אור ירוק ישיר מטראמפ, שמבין שכיבוי האש באזור משרת את מטרותיו האסטרטגיות.

באותה עת, הפנימו בארה"ב את מהלך הרצח של צ'ארלי קירק, הצעיר שייצג קול הולך ומתחזק של הדור החדש בקרב השמרנים. הכדור שנאלץ את קירק להיכנס לראשו לפני קהליו באוניברסיטת יוטה ואלי לא היה מקרה בודד, אלא תוצאה של האקלים של הסתה והקטנות שהטראמפ עצמו מספק. האירוניה היא שהנשיא מיהר לנצל את דם קירק, ומודיע מבית הפנטגון כי הוא מעניק לו "מדליית החירות הנשיאותית" לאחר מותו, במטרה לגייס את דמו לתמוך בתדמיתו כמנהיג שאין לו תחליף.

המגוון של שני האירועים הללו תחת מדיניות טראמפ אינו המצאה. האיש שמעודד את צבאיות מדיניות החוץ הוא גם האיש שהזין את הקרבה הפנימית, והפך את האלימות לאמצעי לגיטימי להשגת מטרות. התקיפה על קטאר שולחת מסר לחוץ שהוושינגטון תגיב בעונש לכל צד שיתפרץ לקחת חלק בסולידריות עם פלסטין, גם אם הוא בעל ברית. ורצח קירק שולח מסר פנימי שמאבק בין הימין והשמאל לא יעצור בגבולות הדיונים, אלא עלול להגיע גם אל הדם ברחובות הציבוריים.

טראמפ אינו רואה בדם רע, אלא הזדמנות. בחוץ, הדם הערבי והאסלאמי מצדיק מעורבות נוספת ודומיננטיות, ובפנים, דם השמרנים מנוצל כדי לגייס את בסיסי ההצבעה ולחזק את תדמית הנשיא המוזר לעומת "האנרכיסטים הליברלים". לפי ההיגיון הזה, טראמפ הוא החיבור האמיתי בין התקיפה על קטאר לרצח קירק, כי הוא יצר את הסביבה שהניבה את שני המקרים, והוא השיג מהם ישירות פוליטית.

המסר המסוכן כאן הוא שהעולם ניצב בפני נשיא אמריקני שאינו מהסס לנצל את כלי הרצח בין אם באמצעות מטוסים וטילים במזרח התיכון, ובין אם באמצעות הנאום המלהיב שמתחזק את האלימות באוניברסיטאות האמריקניות. כי דם מבחינתו של טראמפ הוא רק אמצעי כדי לעצב מחדש את התמונה הפוליטית לטובתו, בתוך ומחוץ.

ומה לגבי הערבים, שהתקיפה על קטאר מציבה את כולם מול האמת המפוקפקת: אין הגנה מוושינגטון, ואין חסינות בחבירות. ישראל פוגעת היכן שהיא רוצה באור ירוק מהבית הלבן, בעוד שהעולם הערבי מסתפק בהצהרות. ובארה"ב עצמה, בה אמור להיות דגם לדמוקרטיה, נפגע צעיר בגיל צעיר מיריית פוליטית, בעוד הנשיא מוחא כפיים לנרתיק וממיר אותו לעיטור כבוד לבחירות.

אנחנו בפני רגע מפנה מסוכן: טראמפ, עם מדיניותו, קושר בין הדמים במפרץ לדמים ביוטה. ואם העולם לא יבין את קריאות ההזהרה של השלב הזה, אז מה שיבוא יהיה יותר אלים, בין אם באזור הערבי שעלול לראות יותר ערים תחת התקפה, או בפנים האמריקאיות שהן עשויות לגלוש למלחמת אזרחים פוליטית.

טראמפ היום אינו רק נשיא, אלא פרויקט דמי חוצה גבולות, המנצל את הרצח כאמצעי שלטון. מקטאר ליוטה, ומעזה לאוניברסיטאות האמריקניות, התמונות דומות: דם נשפך, ונאום מתגאה שמודיע ש"הנשיא החזק" לבדו מחזיק במפתחות ליציבות או כאוס.