אזהרה מהשוק!!

מחבר: رامي مهداوي

בכל יום שישי, הייתי רגיל יחד עם חברי המשורר והסופר מאג'ד אבו גוש "ראש העיר", וחברנו הקונדס עיאד שאהין, לצאת יחד לשוק. זה לא היה סתם מסע קניות, אלא הזדמנות לשמוע את דפיקות הלב של אנשים, לקרוא בפניהם סיפורים של סבל ועבודה קשה, ולראות בהמולת השוק תמונה על חברה שלמרות העוני, נשארה נאמנה לחיים.

אולם, המחזה השבוע היה קשה עד כדי להלם. השוק נראה ריק, חריג מלבד כמה דוכנים ופירות יבשים שנראו כאילו מחכים ללקוחות שהתפזרו. לא שמענו את המיקוחים הרגילים, ולא צחקוקים של ילדים שרצים בין הסמטאות. השקט היה אדון המקום.

עמדנו מתבוננים, ואמר מאג'ד בטון של משורר שבו מתערבבים העצב בזעזוע: "השוק היה מאזני העניים... אם הוא ריק, זה אומר שהטרגדיה הפכה לנחלת הכלל."

ענה עיאד כשהוא מביט במוכרים שישבו קפואים מאחורי סחורתם:

"איך יגיעו אנשים כשהם חסרי משכורות? העובד הממשלתי, שהיה בקושי מצליח לספק את צרכיו, הוא ללא משכורת כבר חודשים. מאיפה הוא ימלא סל ירקות?"

התקרבנו לאחד המוכרים, גבר בן חמישים, פניו עייפות וידיו סדוקות מעבודה בשדות. שאלנו אותו על מצבו, והוא ענה בנשימה ארוכה:

"הבאנו את הסחורה מהבוקר... בקושי מכרנו משהו. אנשים עוברים כאן ומסתפקים במבט. אין להם אפילו מחיר לקילו עגבניות או מלפפון. איך אשוב הביתה עם אובדן ההון?"

המילים שלו היו חזקות יותר מכל דוח כלכלי. הכאב היה גלוי בעיניו יותר מאשר בקולו. השוק, שהיה מרכז חיים חברתיים תוססים, הפך לזירת אכזבה. אין מוכר שמרוויח ואין לקוח שקונה, וכולם תקועים במעגל של חוסר יכולת ללא מוצא.

המראה הזה מגלה את הטרגדיה העמוקה יותר: משבר פוליטי וכלכלי חונק דוחף את החברה לגבול התמוטטות. עובדי המגזר הציבורי חסרי משכורות, והמעמד הבינוני מתקטן עד שהפך לחלק מתור העניים, והסוחר הקטן מתמוטט כמו החקלאי, בעוד שהאזרח עומד חסר אונים מול הצרכים הפשוטים ביותר של ביתו.

השוק לא היה רק מקום למכירה וקנייה, אלא היה מרחב לסולידריות חברתית, לפגישות של חולפים, לנשימה קולקטיבית בצל קשות החיים. והיום, בשל הריקנות, הוא איבד את נשמתו. היעדר האנשים ממנו לא היה רק היעדר מהשוק, אלא מהמרחב האנושי המלא ששמר על העיר חיה.

עזבנו את שוק רמאללה עם כאב שקט, מודעים לכך שמה שראינו הוא הרבה יותר משוק ריק. המראה היה צליל אזהרה שמצלצל בעוצמה, מודיע שהחברה מתקרבת לרגע של התמוטטות כוללת: עובדים חסרי משכורות, סוחרים המתמודדים עם אובדן, משפחות ללא אופק, ועיר מאבדת את נשמתה.

ואם זה המצב בשוק רמאללה, בירת הפוליטיקה והכלכלה והניהול, מה לגבי שאר המחוזות המרוחקים והמושמצים? מה יקרה עם השווקים בטולכרם, או בחברון, או בנצרת, או בכפרים ובמחנות חיים על השוליים? אם השוק כאן כמעט ריק, איך נראה השוק שם?

מה שמתרחש היום איננו רק עניין של מחירים או התכווצות חולפת, אלא עדות מוחצת לחוסר היכולת של המדיניות ולניתוק של האחראים מהמציאות ברחוב. וכאן יש לומר את האמת בבירור: על האחראים לרדת מהמשרדים הממוזגים לשווקים, לבחון בעיני המוכרים והאזרחים, לשמוע את כאב העובד שנ deprived from salary, ולחוש מה אנשים מרגישים כשהם חסרי אונים לקנות את הצרכים הפשוטים ביותר שלהם.

השוק הריק אינו סתם תצלום כלכלי, אלא צלצול אזהרה פוליטי וחברתי, ואם לא יישמע היטב היום, הוא יישמע מחר בקול חזק וכואב יותר....